טנגו אחר

הרגשתי מגוחך. מכל האנשים שבכיכר דווקא הישראלי היה צריך לראות אותי , שותה מבקבוק שאינו שלי? ואולי מי ששתה קודם לכן מהבקבוק היה חולה אולי הוא ירק לתוכו את כל ליחתו ואני שתיתי הכל ללא מעצורים? ההתנהגות שלי הייתה באמת תמוהה מעט. הייתי צריך להיות זהיר יותר. הנחתי את הבקבוק  - שעתה היה כמעט ריק  -על הספסל והתרחקתי ממנו. כל אותה העת המשיך הקיבוצניק להביט בי במבט זועף. בטח הבקבוק שלו, חשבתי. התקרבתי לעברו. הבקבוק שלך? לא למה ? השיב. אתה יודע של מי הבקבוק? למה שאדע . השיב שוב. הרגשתי עוד יותר אידיוט .

על איזה בקבוק אתה מדבר שאל אותי הקיבוצניק? לא ראית שהיה בקבוק על הספסל עוד לפני שהגעתי? הקיבוצניק לא ידע דבר ובכלל הוא אפילו לא הסתכל עלי. המשכתי לעמוד לצדו שותק. הקיבוצניק התיישב במקומו והחל לנגן בחלילית שירים של רועים ועמק. איש לא התקרב לעברנו, רק אני האזנתי לנגינתו.

לאחר כמה שירים הפסיק הקיבוצניק והחל ללגום מבקבוק מיים קטן. כאשר סיים, הביט בי במבט שובב וחייך? אתה צמא? רוצה לשתות? שוב התגנב חשד לליבי, ואולי בכל זאת הוא ראה אותי עם הבקבוק אולי הוא באמת  יכול להסביר לי מה קרה, כיצד הגיע הבקבוק אל הספסל?

 אפשר לספר לך משהו שקרה לי, שאלתי. אוקי ,השיב הקיבוצניק והושיט לי את ידו ללחיצה, נעים מאוד שמי אבנר.

סיפרתי לו על הבקבוק. על הנס שנעשה לי. ביקשתי לעצמי בקבוק קוקה קולה וקיבלתי בקבוק קוקה קולה  . אולי הייתי צריך לבקש יפייפיה חושנית או אהבה קסומה אולי הייתי צריך לבקש לזכות בפייס? האם ייתכן שיש איזה רגע של חסד בחייו של אדם שבו מתמלאות משאלותיו? ואם כן שוה היה לבזבז רגע זה על בקבוק של קוקה קולה?

אבנר חייך חיוך מיסתורי. הדברים אינם כפי שהם נראים לכל דבר יש סיבה ולא תמיד אנו מבינים אותה.

התחלנו לשוחח. איני זוכר על מה שוחחנו, שנים רבות חלפו מאז ועתה איני זוכר כמעט דבר. אני זוכר שאבנר סיפר לי שהוא הגיע לפריס כמה חדשים קודם לכן עם משפחתו כדי ללמוד במרכז העולמי של תורת גורדייף. הנגינה בחלילית הייתה רק כדי להתפרנס כדי שיהיה לו כסף להאכיל את ילדיו. לפני זה, סיפר לי אבנר, הוא התגורר בקיבוץ יודפת, קיבוץ של מחפשי דרך בהשראת מורה מיוחד שלימד בשנות החמישים בבית הספר הריאלי בחיפה   ושמו היה שכטר.

שמעתי על גורדייף, אפילו ניסיתי לקרוא את הספר עליו שכתב תלמידו, אוספנסקי, " בחיפוש אחרי המופלא" הייתה תקופה שניתן היה למצוא את הספר כמעט  בכל כוננית של יפייפיה ירושלמית מצוייה, לצד הספרים של הרמן הסה ושירי רחל, ליד הקוצים שבכד הזכוכית, האריג ההודי שעל המיטה וניחוח קטורת הפאצ'ולי.  אפילו ניסיתי לקרוא אותו פעם , כדי להרשים נערה חולמנית מרחפת, אך הספר נסך בי שעמום ויפיפיית הנחלאות שהשאילה לי אותו, נעלמה מחיי. אבנר סיפר לי מעט על גורדייף שנולד בקווקז בסוף המאה התשע עשרה  וחיפש משמעות ודרך מיסטית בין הדרוישים של מרכז אסיה והברהמינים של הודו.  עדת החסידים, בני החברה הגבוהה שהתקבצה סביבו במוסקבה וסנט פטרסבורג , נפוצה לכל רוח  - יחד עם רוסים לבנים אחרים - לאחר המהפיכה הבולשביסטית,  קבוצה ממעריציו הגיעה לפריס וייסדה שם בשנות העשרים את המרכז העולמי לתורתו. גם אבנר למד שם וקיוה להפך  יום אחד למורה רוחני בשיטתו.

קורה לעיתים בחייו של אדם שהוא נפגש עם מישהו ומתחיל לשוחח עימו  ואז כבמכת ברק הוא מרגיש שזהו ארוע שקורה פעם בחיים. שהמילים והמחשבות בשיחה, הם נחשול של תובנות עמוקות. כך הרגשתי באותו ערב עם אבנר . זרמים חשמלים עיקצצו בגופי, הדופק שלי פעם נמרצות בהתרגשות, הרגשתי כל כך מבריק וחכם ומיוחד. כנראה שגם אבנר הרגיש כך כיוון שבמהלך השיחה, שיבח שוב ושוב את הדרך המיוחדת שבה אני תופס את המציאות.אתה יודע, אמר אבנר: אתה חייב ללמוד אצלנו, יש לך את הניצוץ האלוהי של מורה גדול המקושר לאנרגיות רחוקות, בוא אלינו ותפתח אותו, בוא אלינו ותן לו לגדול ולפרוח.

לא השתכנעתי. לא התחשק לי להיות מורה רוחני גדול, רציתי לחיות כאן ועכשיו בפריס של סתיו. רציתי שהאדרנלין בעורקי יפעפע בגלל ריגושים של ערגה לאישה אהובה שידעתי שבין זרועותיה אמצא מפלט חם בעוד כמה שעות, לא רציתי להיות למורה רוחני לאנשים אובדי דרך.

מבטו של אבנר התחיל לנדוד, דומה שהחל לאבד את הריכוז. אבנר הביט בכיכר לעבר המקומות בו התגודד קהל ליד אמני הרחוב האחרים  ואחר הביט לעבר כובע הטמבל המיותם שלו שכמעט ולא היו בו מטבעות. הבנתי שהשיחה מתחילה להיגמר, הרגשתי גם אשם  על שביטלתי את זמנו, דיברנו במשך שעתיים תמימות. כמה אתה מרויח בשעה? שאלתי את אבנר. עשרה פרנק , הוא השיב. תרשה לי לקנות עוד שעה מזמנך כדי שנוכל להמשיך לדבר? אבנר נראה משועשע. הרעיון מצא חן בעיניו. שמישהו ישלם לו עבור מחשבותיו?

זרקתי מטבע של עשרה פרנק לכובע וניסיתי להמשיך בשיחה אך משהו נקטע  והשתבש. לא הצלחנו להחזיר את השיחה לספירות המרגשות שבה היא התנהלה קודם לכן.

לאחר כשעה, קיפל אבנר את כובעו והכניס את החליל לתיקו. מאוחר, צריך ללכת הביתה. פסענו יחדיו לעבר תחנת המטרו, כשהגענו לכניסה נשארתי בחוץ. אבנר הושיט את ידו בחיוך ואמר , אז.... שיהיה לך טוב...... אולי עוד נתראה יום אחד, ואם תרצה ללמוד מתורתו של גורדייף אנחנו מחכים לך.

לא התראנו שוב מעולם. כמה חדשים לאחר מכן כשחזרתי לארץ מצאתי בכוננית הספרים שלי ספר שתמיד אהבתי, תרגום לעברית של שירי ה- nonsense  של אדוארד ליר. אני עדיין זוכר את השורה הראשונה: " הכירו נא זהו מר ליר". שמו של אבנר המתרגם היה על הכריכה.

אבנר והשיחה עימו נשכחו ממני כמעט. הספר שתרגם דווקא ליווה אותי שנים רבות ואז גם הוא אבד.

יום אחד ישבתי מול הים לעת ערב והסתכלתי על הגלים. מהם החיים? ולאן אני הולך בעצם? הבטתי בעננים שבאופק  והרגשתי שליבי נכמר בגעגועים למשהו בלתי מוגדר.  ברגע מסויים בלי הסבר, נזכרתי באותו ערב בכיכר הבובורג , נזכרתי באבנר ובבקבוק הקוקה קולה. אז,  כאשר נעשה לי נס קטן בלתי מוסבר. הייתי צמא וכח עליון נענה לבקשתי ושלח לי קוקה קולה כדי להרוות את צמאוני. פתאום הבנתי  -והתודעה החדשה צרבה את מוחי באיבחת כאב חד -. שלכל הסיפור הייתה בעצם משמעות אחרת. איך לא הבנתי והרי זה כל כך ברור.  איך יכולתי לחשוב אז שהכוחות העליונים של העולמות המיסתורים שמעבר למציאות , טרחו ושלחו לי בקבוק של קוקה קולה ככה סתם?  תמיד חשבתי שרגע הרז היה הרגע שבו ראיתי לפתע את הבקבוק, מחכה רק לי כדי  שאשתה אותו, אבל לא, כל סיפור הבקבוק היה רק הקדמה, שער בדרך מיסתורית שהובילה אותי  לעבר השיחה עם אבנר, כדי שנשוחח, כדי שיזמין אותי להצטרף למרכז ללימודי המופלא של גורדייף, כדי שאבין את מה שהוא בלתי נתפס, כדי שאפתח את כוחות הנפש החבויים שלי את האנרגיות  הסמויות שלא הייתי מודע לקיומן, כדי שאלמד ואהיה למורה גדול, כדי שאוושע ואמצא את הרז......... כדי שאוכל לעזור לאחרים...

זה היה המסר של אותו ערב, לכן נשלח אלי הבקבוק, אבל אז  לא הבנתי זאת כי חשבתי שמצאתי אהבה  וזה מה שהיה חשוב באותם ימים והרגע הנדיר של ההתגלות חלף לא מבלי משים ונגוז ואני המשכתי לחיות ולא פיתחתי את הכוחות המיוחדים שהיו בי ,לא הצלחתי לפענח את המציאות, והרז של הקסם הנעלם, ממשיך ומתחמק ממני ואני כנראה כבר לא אמצא אותו לעולם.