טנגו אחר

המינוטאור - פנטסיה

פעם אחת הכרתי אישה מאוד מינית. אולי האישה הכי מינית שהכרתי. אשה שכל הזמן רצתה לפרוץ גבולות חדשים במיניות שלה.  יום אחד שאלתי אותה: מה הפנטסיה הכי מטורפת שלך?  היא חשבה מעט וענתה: הפנטסיה שלי היא להזדיין עם סוס!   אני חושב שאני אדם עם הרבה סובלנות ,   אני מוכן לקבל כל פנטסיה   ,   בתנאי  שהיא נעשית בהסכמה הדדית . הכל  חוץ  מפדופיליה .

הפנטסיה הזו נראתה לי משונה, חולנית כמעט אבל האישה הזו הייתה יקרה לי מאוד ולכן ביקשתי הסברים. "תראה, היא אמרה לי, אני אוהבת אברים גדולים וכמה שיותר, וחוץ מזה אני גם אוהבת להרגיש את נוזל הזרע החם נשפך בתוך רחמי אבל מאז שיש איידס בעולם אני רק יכולה להזדיין עם קונדומים ולכן, סוס נראה לי פתרון טוב, לא צריך קונדום ויש לו אבר גדול".

"אני חושב", אמרתי לה,  "שהסיבה היא אחרת, הרבה יותר עמוקה. יש בך תשוקה שאינה נלאית אל ה"גבר" אל ה"הזכר"  ואת מחפשת כל הזמן את תמצית הגבריות. מין נטו, משהו שאין בו כל חיבור של תרבות, חברה, רעיונות, שיחה, מילים. תמיד – וגם  אם תזדייני עם הערס הכי בהמי, – בסופו של דבר הנשמה האנושית שבו תבצבץ , תרצי או לא תרצי, גם אם זה יהיה רק מין בהתחלה, אחר כך, זה נהפך  למין עם בן אדם, עם כל המשמעויות הקשורות להיותו אדם. עם החיה לעומת זאת, מעולם לא תוכלי לתקשר באמצעות המילים, באמצעות המחשבות, דרך ההקשרים התרבותים והפסיכולוגים שלך. עם החיה אין סיכוי שתצא מזה חתונה אחר כך או אפילו מערכת יחסים.  עם החיה זה יהיה פשוט מין, הכי חייתי שיש, מעולם לא תוכלי לתקשר איתה אלא באמצעות המגע. משהו שהוא עמוק וקמאי הרבה יותר ממילים. הגבר, הזכר שאת עורגת אליה, אינו סוס, מה שאת בעצם רוצה זה מינוטאור."

"ייתכן", היא ענתה לי," ייתכן שאתה צודק, ואיפה מוצאים מינוטאור כזה?  אולי בגלל זה אני מחפשת תמיד גברים חדשים. כל גבר שאני שוכבת איתו במקרה הטוב, הוא מינטאור בפעם הראשונה, אבל אחר כך..."

פבלו פיקאסו, מינוטאור, שותה ונשים

"במחשבה שנייה, לא, לא רוצה מינוטאור, גם המינוטאור הוא תוצר של הקשרים תרבותים. כשחושבים עליו מייד נזכרים באגדות, בציורים, ביצירות אמנות, במלחמת שוורים. יותר מידי קונוטציות תרבותיות. לא, רוצה משהו שקשור לתרבות רוצה רק אנרגיות חייתיות.  אני רוצה סתם זיין גדול שאינו סתם ויברטור , כח מיני שהוא יותר ממכונה של פלסטיק, כח מיני שמחובר לכוחות הגדולים של החיים. כח מיני שיש מאחריו נשמה, אבל נשמה שאין סיכוי שאצטרך להתחבר עימה יום אחד במילים."

בעולם הדימויים הקולקטיבי שלנו יש את המינוטאור, אותה יישות רבת עוצמה מהמיתולוגיה היוונית

שגרה לה בעמקי הלבירינט בכרתים וכל הזמן צריך להקריב לה בתולות. מפלצת שיש לה ראש של פר וגוף אנושי.

עד שבא תזאוס ומצליח להרוג את המינוטאור ולצאת מהלבירנט....

הרג את המינוטאור וקיבל כפרס את אריאדנה. ומאז הוא מנסה להמלט ממנה....

ואריאדנה גם היא, עורגת תמיד אל המינוטאור, מצטערת שיצאה אל האור, רוצה תמיד לחזור אל המינוטאור ולהזדווג עימו לנצח בתוך החושך האינסופי של הלבירינט.

כי כשאין מוצא והולכים  לאבוד בתוך תהומות הנפש, אנו מחפשים את המינוטאור.

להם לנשים יש את המינוטאור.

לנו הגברים יש את לילית.

אבל המינוטאור  ולילית הן פנטסיות

פנטסיות של מין

כמו השיר של יונה וולך "אומרים לנו שיש סקס אחר"

ואנו מחפשים תמיד את ה"סקס האחר"

 אך הנשמה שלנו מחפשת כל העת את האהבה....

אפשר לחבר בין סקס אחר ובין אהבה?

 על הנסיון לחבר בין הכמיהה לסקס החייתי, לסקס עם החיה, ובין הרצון למצוא אהבה, למצוא בה ישועה, להגיע באמצעותה לספירה של רוחניות, יש מיתוס קולקטיבי בתרבות המערב – "היפה והחיה".   ז'אן קוקטו עשה על כך סרט מדהים בליריות שלו.

תמונות מהסרט La Belle et La Bete של Jean Cocteau

אני מתחיל להסתבך, מסתבך במילים

 מסתבך סחור סחור בתוך  הלבירינט..

ללכת אחרי הזיין או אחרי הנשמה?