טנגו אחר

אז היום אני מפנק את כל אלה שאוהבים לקרוא אותי ( יש מעטים אבל כף לי איתם) היום יהיו שני פוסטים

והנה הפוסט השני, משהו אחר לגמרי, לא תשוקה, לא סקס אלא רומנטיקה מזוככת, הכי רומנטית שיש

קזבלאנקה – As time goes by

קזבלאנקה,  יש מה להוסיף על הסרט האגדי המופלא הזה? אחד הסרטים הכי רומנטים מתקופת הזוהר של הוליווד? סרט שצוטט כל כך הרבה פעמים, בסרטים אחרים, ביצירות ספרותיות. אפילו אני הזכרתי איזה אסוציאציה מהסרט באחד הספורים שכתבתי פה – "לילה עם סוחר נשק לבנוני בפריס".

והמשפטים מהסרט שאי אפשר לשכוח, שהפכו לכל כך קלאסים: "תמיד תהיה לנו   פריס" אומר המפרי בוגארט לאינגריד ברגמן כאשר הוא נפרד ממנה לנצח, שולח אותה לחופש במטוס יחד עם בעלה – אותו אינה אוהבת  -והוא נשאר מאחור עצוב ומתגעגע וכל שנשאר להם, לשני האוהבים הנצחים האלה, הם הזכרונות , הנוסטלגיה, הגעגועים לימים היפים שבילו יחדיו בפריס ( וגם פריס עצמה היא משהו שמעורר אסוסציאציות ובסרט קזאבלנקה ההתיחסות לפריס היא כבר בגדר קלישאה לעצמה)    או " זו ראשיתה של ידידות מופלאה" כך אומר מפקח המשטרה הצרפתי החלקלק והערמומי להמפרי בוגארט בסיום הסרט כאשר שניהם צועדים לעבר האופק .

אבל הקטע החזק ביותר בשבילי הוא הקטע הזה:  אינגריד ברגמן מופיעה פתאום בבר של האמפרי בוגארד . הוא אינו יודע שהיא בקזבלאנקה. היא באה לבקש את עזרתו כדי שיסתיר אותה ואת בעלה. היא פוגשת את הנגן השחור שהכיר אותם אז בפריס ומבקשת, שינגן לה את השיר שהוא השיר שלהם, שלה ושל בוגארט, אז בימים המאושרים ההם בפריס. והנגן הכושי מסרב תחילה ולאחר מכן נעתר ומתחיל לנגן. המצלמה מתמקדת בפניה הנוגות של ברגמן במלנכוליה, בגעגועים ואז בוגארט נכנס כועס, כי הוא אינו מרשה לנגן השחור לנגן את המנגינה הזו. יותר מדי זכרונות היא מעוררת, פותחת מחדש פצעים שלא הגלידו מעולם. ואז הוא רואה אותה, את אהובתו ומבטיהם נפגשים ופניהם מביעות כל כך הרבה......

מופלא כל כך עצוב

והנה הקטע הזה, הנה הסרט ( מצטער שהכתוביות בספרדית אבל זה מה שמצאתי)