טנגו אחר

בואנוס איירס והטנגו

לבלוג שלי קוראים טנגו אחר. למה טנגו אחר? אולי כי אני אחר, אולי כי אני אוהב טנגו, אולי כי הטנגו מאוד מגדיר את מה שאני, עם כל הנוסטליה שבי, התאטרליות, החיים הדרמטים, החושניות היצרית, המלנכוליה, המבט התמידי בעבר ברגעים שהיו, בחלומות.

אני אוהב טנגו. אולי קראתי לבלוג שלי טנגו אחר, כי הטנגו שאני אוהב הוא טנגו אחר. הטנגו שלי הוא הטנגו האמיתי הטנגו של בואנוס איירס. כשאומרים טנגו בארץ, מייד עולה אסוציאציה של משהו סכריני, קופצני כזה, שיש בו גיחוך מסויים וששייך לעבר רחוק, מוסיקה של אנשים זקנים. לא מוסיקה של צעירים,טנגו כפר סבא כזה.הטנגו שמכירים בארץ הוא  טנגו שעבר פילטר של שמאלץ פולני.

אבל הטנגו זה משהו אחר. תרבות שלמה שצמחה לה במהלך המאה העשרים בעיר שהיא אחת הערים המופלאות בתבל, בואנוס איירס. על גדת נהר הלה פלאטה . נהר עצום ממדים, גדול יותר אפילו מהאמזונאס באיזור השפך שלו לאוקיאנוס האטלנטי. ובצד השני אורגוואי שגם בה אוהבים ומנגנים טנגו.

טנגו מוסיקה של געגועים, מוסיקה של זכרונות, של מאווים למשהו שהיה או לא היה. מוסיקה שתמיד יש בה את הערגה אל האישה והרבה כעס   על האישה. אין שירים רומנטים בטנגו, אין  שירי אהבה, יש רק שירים של בגידה, ונטישה, ומריבות. שירים של אבדן. טנגו , תפיסת עולם שלא מאמינה ממש באהבה. לא  מאמינה באהבה הרומנטית אבל  אולי מאמינה  באהבה הייצרית הנואשת, אהבה שהיא  חסרת סיכוי. אהבה של רגע שנגוז מהר ואחר כך זכרונות ואחר כך משטמה וכעסים ואחרי שהכל נגמר -  התרפקות וגעגועים.

טנגו , מוסיקה של געגועים, מוסיקה של מהגרים. מהגרים שבאו בסוף המאה התשע עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים מאירופה בעיקר מאיטליה אבל גם מספרד ויהודים ממזרח אירופה וערבים מסוריה ולבנון. ויחד הם עשו את המוסיקה הנוגה הזו שיש בה כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה ארוטיקה אלימה ושירה וזכרונות עצובים.

והכלי של הטנגו, הבנדוניאון. אקורדיון פרימטיבי שהמקשים שלו כפתורים. כלי  שאין לו כל אפשרויות טכניות. אי אפשר לנגן בו  פיאנו או פורטה ואפילו לא צלילים מתמשכים רק צלילים קופצנים של סטקטו והמקור שלו דווקא בגרמניה, שם המציאו אותו באמצע המאה התשע עשרה בשביל כנסיות כפריות שלא היו גדולות מספיק כדי שיהיה בהן עוגב ולמרות הפרמיטיביות של הכלי הזה,  אין כלי שמצליח לבטא יותר ממנו רגשות אנושים, אולי כינור, אבל לכינור אין את העומק הטראגי של הבנדוניון את את העוצמה האלימה החושנית שלו.

בציור שיש בראש הבלוג שלי נראה זוג שרוקד טנגו. זוג שרוקד בהרבה ריכוז פנימי ופניו של הגבר נוגים. ברקע רואים  את האובליסק. זהו הסמל של בואנוס איירס, כמו שלפריס יש את מגדל אייפל, לבואנוס איירס יש אובליסק. אובליסק שנמצא במרכז בואנוס איירס וממנו יוצאים שדרות ורחובות. אובלסיק שנמצא בלב השדרה הרחבה בעולם Avenida 9 de Julio, אבנידה נואבה דה חוליו, כך מבטאים זאת בספרדית.

מעניין שזהו סמלה של עיר. אובליסק ללא קישוטים ללא הסברים, סמל פאלי מיני  מחודד, שמבקש לבקוע את השמיים. והשמיים של בואנוס איירס כל כך גדולים. עיר של עשרה מליון איש שנבנתה בלב הפמפה, בלב הערבות האינסופיות שהן כל כך שטוחות . ערבות שמאחריהן יש רק שמיים. יש בבואנוס איירס שדירות רחבות שנמשכות עד אין סוף קילומטרים רבים. ופעם אחת התבוננתי בשדירה כזו שנמשכה הרחק הרחק אל תוך האופק ובקצה השדירה  במרחק, היו עננים שנצבעו בצבעי השקיעה ופתאום נזכרתי שמאחרי  כל הבתים האלה, שנמשכים עד אין קץ, יש טבע פראי של ערבות שטוחות. אין בבואנוס איירס הרים שתוחמים את שדה הראיה.ההרים הקרובים ביותר נמצאים כמעט אלף ק'מ משם. בבואנוס אירס יש רק שמיים ומאחרי הבתים, הפמפה הריקה שבה יש רק מרחבים ירוקים עזים שנמשכים את תוך האופק ופרות אלפי פרות, מליוני פרות, שממלאות את השדות הריקים.

אני רוצה לכתוב על טנגו, לספר על הטנגו. לספר על העיר של הטנגו, על בואנוס איירס.

החלטתי לכתוב פוסטים על הטנגו, על הסגנונות השונים, על המילונגות , המקומות בהם רוקדים טנגו, על המוסיקאים הגדולים, על הסגנונות, על העצב והחושניות.

בימים הקרובים אכתוב פוסטים על טנגו ובפוסטים האלה יהיו סרטים עם הדגמות, שאפשר יהיה לשמוע שאפשר יהיה לראות.

הפוסט הראשון הזה יהיה ארוך. הפוסטים הבאים יהיו קצרים יותר.

הפוסט הזה מתחיל בבואנוס איירס. העיר שהסופר הגדול של בואנוס איירס, הסופר הגדול ביותר של אמריקה הלטינית, חורחה לואיס בורחס ,  אמר עליה, שהיא העיר הכי אירופית בעולם. כי רק בבואנוס איירס אפשר למצוא רחובות שנראים כמו פריס , ואחרים שנראים כמו מדריד ועוד אחרים שנראים כמו לונדון או מילאנו.

ואכן כך היא נראתה בואנוס איירס בשנות הזוהר שלה. כאשר הבנינים האלה נבנו במחצית הראשונה של המאה העשרים.  אז, כאשר ארגנטינה הייתה אחת המדינות העשירות של העולם וכל העתיד היה פרוש לפניה. עתיד מלא תקווה.

והתקווה הזו נגוזה. החלום לא התממש והיום ארגטינה  היא מדינה מתדרדרת עם הרבה עוני ומהחלומות על עתיד טוב יותר ,נשארה רק הנוסטלגיה. נוסטלגיה לימים שבהם חשבו הארגנטינאים, שיש להם עתיד.  נוסטלגיה לאותן שנים זוהרות, בשנות העשרים והשלושים והארבעים.לפני  שהכל התחיל להתדרדר. תהליך שהחל משנות החמישים ואילך שהחל כנראה עם פרון ואויטה ועם כל התופעה הפוליטית החברתית שכל כך יחודית לארגטינה – הפרוניזם . השנים האלה לפני פרון,  הן השנים הגדולות של בואנוס איירס. בשנים האלה התגוררו בה גדולי הסופרים בשפה הספרדית ( ספרד עדיין ליקקה את פצעי מלחמת האזרחים ואינטלקטואלים ספרדים רבים מצאו מקלט בארץ הפמפה). ארכטיקטים גדולים מאירופה הוזמנו לתכנן בתי מידות לעשירי בואנוס איירס. ב-1928 היו בארגנטינה יותר מכוניות ויותר מכשירי טלפון באשר בצרפת וזאת כאשר מספר תושביה היה אולי שליש מתושבי צרפת.  ארגנטינה הייתה אז אסם התבואה והבשר של העולם, הנמל הגדול של בואנוס איירס שקק חיים, פועלי הנמל שרובם היו מהגרים איטלקים עניים, מילאו את יציעי העמידה של בית האופרה הגדול תיאטרו  קולון.  אחרים היו מבלים את זמנם בבתי הזונות של רובע הבוקה ששם, נולד בראשית המאה העשרים הטנגו. כמו שהג'אז, נולד בבתי הזונות של ניו אורליאנס, ממש באותה תקופה.

והשנים האלה  שנות השלושים והארבעים והחמישים הן השנים הגדולות של הטנגו

אז את המסע שלנו אל הטנגו, נתחיל במסע מצולם בבואנוס איירס, בבתים היפים שלה, שנבנו באותה תקופה ומזכירים כל כך את אירופה. ברקע , אחת מהיצירות היפות ביותר של הטנגו,  Adios nonino  של המלחין אסטור פיאזולה.

על המוסיקה הזו וגם על פיאזולה  ארחיב בפעם אחרת.

אז בואו נתחיל את המסע.

מסע  מוסיקלי בבואנוס איירס בעיר של הטנגו