טנגו אחר

מכתב אהבה

אני טיפוס רומנטי, או לפחות הייתי כזה.  כשהייתי צעיר יותר הייתי כותב מכתבי אהבה, מנסה , בעזרת המילים לפלס לי נתיבות ללבבות של נשים שהייתי רוצה לאהוב. פעם אפילו כתבתי ספור ארוך לאישה שאהבתי וחשבתי שאם היא תקרא אותו , ליבה יימס מייד והיא תהיה שלי לנצח.

כתבתי מכתבי אהבה. כתבתי שירי אהבה אבל לי אף פעם לא כתבו  מכתבי אהבה.

או כמעט אף פעם....... היה מכתב אהבה אחד.

באותה תקופה גרתי בברזיל. הייתה לי דירה יפה באותו זמן. במרפסת היה תלוי ערסל גדול זוגי. אני מת על ערסלים. בתקופה שטיילתי בברזיל, כמה שנים קודם לכן ,  ישנתי חדשים רבים , מתי שרק הייתי יכול, בערסל. אני אוהב לישון בערסל. בבוקר, כשהשחר מפציע, אני מתעורר  יחד עם קרני השמש הראשונות וציוץ הצפורים. מצטמרר מהאויר הקריר של הבוקר, פוקח את העיניים ומתעורר אל היום החדש בשמחה. רק כשאני ישן בערסל אני מקבל את הבוקר בכזו חדווה.

בתקופה שגרתי בברזיל באותה דירה, היה הערסל הגדול שלי במרפסת זירת פיתויים. כשבחורה הייתה באה לבקר אותי , היינו תמיד יוצאים למרפסת ואז היא הייתה רואה את הערסל. אם היא הייתה מסכימה לעלות איתי אל הערסל ולהתנדנד יחד עימי ,  הייתי יודע שחיש מהר היא גם תתכרבל בין זרועותי.

באותו זמן החיים שלי היו כל כך מסודרים שהייתה לי אפילו עוזרת, אמפרגדה , בפורטוגזית. אישה רזה שכמעט אין שיניים בפיה, שעשתה את העבודה שנדרשה ממנה ובשעות אחרי הצהריים הייתה נעלמת עד למחרת בבוקר.

בקומה שבה גרתי היו שתי דירות. הדירה שלי והדירה של השכנים ממול. לעיתים הייתי נכנס לשכנים, לבקש דבר מה , היו גם כמה ימים שהטלפון שלי היה מקולקל וביקשתי לעשות כמה טלפונים מדירתם.

גם לשכנים שלי הייתה אמפרגדה, עוזרת,  אבל כיוון שהיתה זו משפחה גדולה, העוזרת גרה איתם, כמו שגרות העוזרות בדרך כלל בברזיל, בקיתון קטן מאחורי המטבח . העוזרת הזו היתה  אשה צעירה עם גוף חטוב. לא יפה במיוחד, אישה פשוטה, שיער שטני, בהירה יחסית לברזילאיות.  היה בפניה תמיד משהו זעף . מבט  כעוס מעט ושפתיים קפוצות אבל  משהו בחמוקיה נראה לי תמיד מושלם. בפעמים הבודדות שסרתי לביתם של השכנים, שמתי לב שהיא מתבוננת בי במבט סקרני.

אחרי שכבר גרתי בדירה כמה שבועות, התחלתי לשים לב שהאמפרגדה הזו בולשת אחרי מעט. כמה פעמים קרה שכשיצאתי מהדירה ובמיוחד מהדלת הצדדית שמיועדת לעוזרות הבית, גם הדלת ממול נפתחה והאמפרגדה של השכנים יצאה . כמה פעמים ירדנו במעלית יחדיו.

אחרי כמה ימים היא אפילו צלצלה כמה פעמים בדלת דירתי וכשפתחתי מופתע ושאלתי מה היא רוצה, היא שאלה אם ראיתי במקרה את הסניורה שלה.... לא כל כך הבנתי מה פתאום היא שואלת אותי שאלות מוזרות כאלה , אבל את כל זה הבנתי רק מאוחר יותר. באותו זמן לא ייחסתי לכל המפגשים המקרים האלה חשיבות.

יום אחד, היה זה בשבת בבוקר, כשפתחתי את דלת ביתי, מצאתי לתדהמתי מכתב מקופל מתחת לדלת.

אני מצטער שלא שמרתי את המכתב ואני מנסה לשחזר את הכתוב בו. המכתב היה כתוב בשגיאות כתיב רבות וזה מה שהיה כתוב פחות או יותר:

:

"אינך מכיר אותי, אינך יודע מי אני.  קורעים לי מריה רוזה. מזה זמן הרבה  אני מאוד אוהבת אותך. אני מסתקלת עליך מתי שאני יחולה ורוצה להכיר אותך, אבל אני מתבישת הרבה  , אני חושבת שמישהו כשוב כמו שאתה לא רוצה להסתכל על מישהי כמוני פשוטה, אבל אני אוהבת אותך.  קוראים לי מריה רוזה ואני גרה בשכונה שלך . יש לי שיאר בהיר, הגובה שלי 165 והמשקל שלי 56 קילו. אני חושבת שיש לי גוף יפה  אם אתה רוצה לפגוש אותי אז תכתוב לי בפטק הזה איפה נוכל להפגש ומתי  ותשאיר אותו בתוך הדלת באתו מקום...."

קראתי את המכתב כמה פעמים . מי יכל לשלוח לי מכתב כזה? לא יכולתי אפילו לשער אבל כמובן, נהייתי סקרן. לאחר שחשבתי שעה ארוכה, כתבתי את התשובה הבאה.

מריה רוזה , איני יודע מי את, אבל המכתב שכתבת הוא מעשה אמיץ מאוד. את מעוררת את סקרנותי, הייתי רוצה להכירך. אם תרצי, אני מזמין אותך לבוקר לבקר אותי  מחר יום א' בשעה 1800.

הזמנתי אותה לבקרני למחרת ולא באותו יום וזאת כיוון שבאותו ערב ,כבר קבעתי להיפגש עם אישה אחרת. אישה שיצאתי עימה פעם אחת אבל  עדיין לא נגעתי בה. באותו ערב הזמנתי אותה לארוחת ערב בדירתי וקיויתי להתקרב אליה יותר. האישה הזו הייתה אישה חשובה מאוד בחיי באותה שנה שבה גרתי בברזיל. מולאטית יפיפיה, מריה ג'וזה היה שמה ,  שהפכה מאוחר יותר לאהובה ומאהבת ,אבל באותה תקופה היינו רק בשלבי חיזור הראשונים.

החזרתי את הפתק למקומו מתחת הדלת והחלטתי לחכות לידה ולהציץ בעינית כדי לראות מי לוקח את הפתק. לאחר כעשרים דקות נפתחה הדלת ממול וראיתי את האמפרגדה של השכנים יוצאת במהירות , מתכופפת ולוקחת בחטף את הפתק שמתחת לדלת.

איך לא ניחשתי זאת, זה היה כל כך ברור.  כל המפגשים המקרים האלה בחדר המדרגות.... הבנתי פתאום מדוע היא ניסתה כל פעם ליזום עימי שיחה.

באותו ערב, בלילה באה אלי המולאטית היפה, וכמו שקיויתי שיקרה, הדיסקים היפים שהשמעתי לה, הארוחה הטובה שבישלתי וכל המיקסמים של אישיותי הרומנטית, פעלו את פעולתם. כמה שעות לאחר מכן  כבר הייתה מריה ג'וזה מכורבלת בזרועותי בערסל במרפסת.

לפתע נשמע צלצול בדלת. מי זה יכול להיות? השעה הייתה כבר מאוחרת, כמעט חצות. ניגשתי לדלת והצצתי בעינית. מהצד השני ראיתי את האמרפגדה של השכנים, מריה רוזה. עד אז ראיתי אותה  תמיד לבושה בחלוק של עוזרות,  אך הפעם היא הייתה לבושה בג'ינס וחולצה אדומה, שכפתוריה פתוחים מעט, עגילים גדולים מזהב באזניה  ושפתיה צבועות אדום חזק.

לכל הרוחות, ועכשיו מה עושים? דווקא עכשיו היא היתה צריכה לבוא? לא יכלה לחכות עד מחר, כפי שכתבתי לה במכתב?  לא יכולתי לתת לה להכנס, בדירה בפנים הייתה מריה ג'וזה.

לא פתחתי את הדלת, קיויתי שאולי היא תחשוב שאין איש בדירה.

אבל היא המשיכה להתעקש וצלצלה שוב ושוב בפעמון והמשיכה לצלצל בחמת זעם פעמים רבות מאוד.  עשרים דקות אולי היא המשיכה  לצלצל, שוב ושוב ושוב. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה. ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. הייתי עצבני, לא רציתי שמריה ג'וזה - שחיכתה לי במרפסת  -  תדע מה קורה.   

כן? מה את רוצה? שאלתי אותה, מדוע את מצלצלת בשעה כה מאוחרת? מריה רוזה השתתקה במבוכה. זו את שכתבה לי את המכתב? איזה מכתב? מלמלה מריה רוזה? לא יודע, מישהי כתבה לי מכתב הבוקר ואמרה לי שהיא רוצה להכיר אותי. יש לי סיבות לחשוב שזו את.

מה פתאום זה לא אני. למה אתה חושב שזה אני? ככה, עניתי, ראיתי אותך לוקחת את מכתב התשובה למכתב הזה , הצצתי בעינית. לא זה לא אני, השיבה מריה רוזה, זו חברה שלי שביקשה ממני לשים את המכתב בדלת. אה , אם כן זה לא את? אז תגידי לחברה שלך שמאוד מצא חן בעיני המכתב שלה ושהייתי רוצה להכיר אותה . הלילה איני יכול, יש אצלי אנשים  אבל אם היא רוצה אני מזמין אותה אלי מחר בערב. תגידי לה שתבוא בשש. מריה רוזה הנהנה במבוכה והלכה לה חזרה לדירת השכנים.

מי זה היה. שאלה אותי מריה ג'וזה במרפסת. סתם לא חשוב, האחראי על האחזקה בבנין ביקש לדווח על איזה נזילה בצנור.... ניסיתי להמציא תירוץ.. מבטה הספקני של מריה ג'וזה היה ברור אבל היא לא המשיכה בשאלות נוספות .

מאוחר יותר עשינו אהבה בפעם הראשונה  , התחלנו בערסל וסיימנו על המיטה הגדולה בחדרי. היה מופלא. מריה ג'וזה הפכה להיות אחרי הלילה הראשון הזה, למאהבת הלוהטת ביותר שהיתה לי מימי, אבל הספור הזה הוא לא עליה, אלא על מריה רוזה.

למחרת בשש חיכיתי למריה רוזה. הייתי מבולבל. היה לי לילה קסום עם מריה ג'וזה והיא נשארה בדירתי עד שעות הבוקר המאוחרות.  כשהלכה לה חשבתי : ומה עתה? מה אני צריך את האפרגדה הזו ממול? ובכלל, מסוכן להתחיל עם העוזרת של השכן. זה יכול לסבך אותי. אנשים כמוני לא מזיינים אמפרגדות ובטח לא כאלה שגרות ממול....וחוץ מזה היתה לי כבר את מריה ג'וזה.....

 אבל הייתי סקרן בכל זאת לשוחח עם מריה רוזה. ניסיתי לחשוב מה אומר לה .

מריה רוזה  לא באה בשעה שש. חיכיתי לה מתוח שעה ארוכה אבל היא לא הגיעה.  לא ידעתי אז שהאמפרגדות מקבלות זמן חופשי משבת בצהריים ועד יום ראשון בערב. בשעה שהזמנתי אותה אלי, היא כבר הייתה חייבת כבר לחזור ולהתייצב לעבודה בבית השכנים.

לא ראיתי אותה כמה ימים. כשבוע לאחר מכן ראיתי אותה ערב אחד, בחלוק העוזרת שלה, מפטפטת למטה ברחבת הכניסה בבנין, עם עוד כמה אפרמגדות מהבנין ועם השוער. אם הייתה לבד הייתי מנסה לדבר עימה אבל כיוון שהייתה עם אחרים התביישתי. אין דבר, חשבתי, אדבר עימה בהזדמנות אחרת.

לא הייתה עוד הזדמנות אחרת. יותר לא ראיתי אותה.  כמה שבועות לאחר מכן פגשתי את השכן במעלית.

מה קרה לעוזרת שלכם מריה רוזה? לא רואים אותה בזמן האחרון? אה אל תזכיר לי את האישה הזו. פיטרנו אותה. היא הייתה מאוד חצופה...האישה שלי ממש לא סבלה אותה ומזה חדשים רק חיפשנו הזדמנות לפטר אותה.

הרבה פעמים חשבתי לעצמי ,בשנים שלאחר מכן, מה היה קורה אם באותו ערב לא הייתי עסוק? אם הייתי נותן למריה רוזה להיכנס בדירה. ניסיתי לדמיין את הסיטואציה, שבה האישה הצעירה שחמוקיה מושלמים, שלבושה בדרך וולגרית מעט, כמעט פריכית, העוזרת של השכנים, נכנסת לדירה. ציירתי לעצמי את הפגישה שהייתה יכולה להיות,  כיצד אני שוכב עימה באותו ערב -  מכניס אותה לדירה, מתבונן בה במבט חודר ומייד מבלי לדבר אפילו, מחבק אותה מצמיד את אברי הקשוי לגופה ומנשק אותה בתאווה  ואחר כך קורע את בגדיה מעליה..... ככל שעבר הזמן הצטערתי יותר ויותר שלא יצא לנו להכיר ממש.  הדרך המתוקה המהססת שבה הציעה את עצמה במכתב, מתארת  רק את נתוניה הגופנים. ברור היה שזה מה היא רצתה, ובברזיל במיוחד המיניות תמיד כל כך נוכחת, כל כך ישירה.

אבל מריה רוזה נעלמה ולא היה לי מושג היכן לחפש אותה.....

וככה היא תישאר תמיד בדמיוני , עומדת לה מול דלת דירתי, לבושה בגי'נס, חולצת אדומה, בפוזה מתריסה, כועסת משהו, שפתיה צבועות אדום, שדיה חשופים מעט מבעד למחשוף. רוצה להיכנס ולשכב עימי ואני סוגר את דלתי בפניה . כנראה שהיא ידעה שיש עימי אישה בדירה. כנראה שהיא הרגישה.

אבל אלה הם החיים ואלה הם הזכרונות, הרגעים המתוקים שחיינו, ורגעים אחרים, קסומים גם הם, שלא חיינו , רגעים  שיכולנו לחיות אותם אבל הדרך המקרית שבה החיים מתגלגלים  ותעתועי הגורל לא איפשרו להם להתממש ממש  וכך הם נשארים בדמיון .

וזה מה שאני עושה מריה רוזה, אני שוכב עימך שוב ושוב בדמיוני. אני שוכב עימך  מזה שנים.

 מריה רוזה, האישה היחידה בחיי שכתבה לי מכתב אהבה.

ואני סגרתי את דלתי בפניה...