טנגו אחר

פורטוגל והמסעות– פנטסיה  ומחוזות החלום

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה להיוולד פורטוגלי. משהו במלנכוליה של העם הנשכח הזה בשולי אירופה שכל כך שקוע בנוסטלגיה , מתאים לי.

פעם אחת לפני הרבה שנים נשארתי ללון לילה אחד בעיר קואימברה  ובעיר הזו בלילה ההוא, פגשתי את לילית אבל לא על הלילה הזה אספר הפעם .

קואימברה , הייתה  הבירה הראשונה של פורטוגל, לפני שהבירה האחרת  לישבואה ( ליסבון) נכבשה מידי הערבים .  עיר קטנה שיש בה רק אוניברסיטה, האוניברסיטה הראשונה בפורטוגל.  העיר  עצמה  שקעה בתהילת העבר,  התכסתה בקורי עכביש של שיכחה. לליסבון אחותה מדרום  עוד הייתה תקופה קצרה  של פריחה. אחר כך גם היא, כמו קואימברה, החלה להתפורר אבל לפני זה   לרגע אחד, במשך כמה עשרות שנים במאה החמש עשרה, עוד הביטו הפורטוגלים בני לישבואה  אל הים בתקווה וחלמו , חשבו, קיוו עדיין, שיום אחד עוד  יהיה להם עתיד. החלומות  האלה שבני פורטוגל  טוו אל מול האופק העגמומי האפור ,  אל מול גלי הים השוצפים והשמש השוקעת במערב, לא היו רק שלהם , אלא של בני  אירופה כולה .  מאז שמרקו פולו הונציאני חזר ממסעו בסין, מחצרו של קובלאי חאן,  בסוף המאה השלוש עשרה, ואחר כך בכלא בג'נובה , הכתיב לסופר הצרפתי  רוסטיקאלי את ספור מסעו המופלא ובו תיאורים של ממלכות רחוקות בהודו ובסין . סיפר את ספוריו על  ערים מעטירות שרחובותיהן זהב , אבנים טובות ופרחים רבי הוד. פרחים שמצוף אבקניהם מכינים תבלינים ובשמים טובים שאת ניחוחם מזליפים סריסים על  נשים יפות, שעיניהן פוך כחול וחמוקיהן בוהקים בשמן זהוב. נשים שחולמות חלומות אחרים , חלומות של תדהר בהרמונות חבויים ניסתרים.  נוסעים אחרים,  אחרי מרקו פולו,   גם ספרו  על מלך נוצרי, יוחנן שמו, שממלכתו נמצאת מעבר לארצות הכופרים המוסלמים ורק מחכה שצבאות הנוצרים יגיעו ויושיעו את בני עמו מידם הכבדה  של שכניו  האכזרים ,  בני ערב שמקיפים אותו מכל עבר ומאיימים לחסל את ממלכתו.

 הפורטוגלים, דווקא הם, עם של דייגים עני וללא עבר כמעט,   דווקא הם,   מימשו  את חלומה של אירופה  והגיעו אל איי התבלים ואל ממלכתו של המלך יוחנן . דווקא  הם ולא הספנים המנוסים מונציה וגנואה,  מספרד ומצרפת . הם הפורטוגלים יצאו והפליגו מערבה ודרומה במרחבי האוקיאנוס האטלנטי, פילסו   להם נתיבים אל מעבר לגלים מעבר לאופק העיזו,  לחפש  את מחוזות הפנטסיה. העיזו ומצאו את מחוזות החלום  ואחרי כך איבדו אותם והפעם לתמיד.

קואימברה נשארה  מוזנחת. האוניברסיטה העתיקה שעל הגבעה מעל העיר נשכחה גם היא  . הבתים  התפוררו עם השנים ואת הגווילים כיסה העש  ומעטים כה מעטים קוראים עדיין את המחשבות  שהיו פעם לפני שנים, כה רעננות וחדשניות. הרהורים  על המטפיסיקה של המלאכים ועל הדרקונים המנהמים שמעבר לגלים הרחוקים שרק מחכים לבלוע את הקראוולות הקטנות. מעטים מדפדפים בספרי ההנדסה המאובקים ובודקים את  השרטוטים שעל פיהם נבנו  ספינות האוקיאנוס הנועזות, הקארוולות, שעל סיפונן מלחים פורטוגזים מבוהלים, נערים בני כפר אבודים  המחפשים את הדרך אל הזהב שבהודו, אל איי התבלינים שבמזרח אל ממלכתו האגדית של המלך יוחנן הנוצרי.  פעם , בלילה אחר, בכיתי כששמעתי זמרת פאדו בליסבון שרה על קויימברה על העיר שאבדה במחוזות החלום ,לא הבנתי  מאיין חדרה לליבי הנוסטלגיה להדר של עיר נידחת בפורטוגל ולתקופת הזוהר שלה לפני יותר מחמש מאות שנה. אולי בכיתי כי הגעגוע של זמרת הפאדו הפורטוגלית  היה געגוע דומה לשלי.

קואימברה התכסתה בקורי עכביש וליסבון התמלאה לה ביופי בארוקי ונבנו בה בתים יפים שאריחי קרמיקה צהובים כחולים מעטרים אותם בחזיתות  ובמשקופים. המשורר הגדול של פורטוגל קמיאוש  מספר בלוסייאדה שלו – ספר השירה הגדול של בני פורטוגל,  על הרגע הגדול בהיסטוריה  של בני עמו :  רגע אחד,   הרף עיין  של עוצמה, של נצחון, בתולדותיה של אומה שאחר כך ידעה רק  טרגדיות וכשלונות.  רגע אחד שבה הייתה פורטוגל בחוד החזית של הקידמה והמודרניות, רגע שדומה לצעדיו של ארמסטרונג מאפולו 11 בירח. כי אחרי הרגע הזה כל ההסטוריה של אירופה ושל העולם  השתנתה .  אז באותו יום ב-1498   כאשר השחר הפציע ופיזר את ערפילי הבוקר בעיר הסגרירית והאפורה הזו, יצאה בת קול והתפזרה לה בסימטאות , העירה את האנשים המנומנמים , פיזרה את קורי השינה שלהם ,  הוציאה אותם ממחוזות החלום וספרה להם ,שפעם אחת בחייהם הם יוכלו לחיות אותו, את החלום,  יוכלו לחוות אותו בתוך המציאות ממש . ביום הזה הם יוכלו לעוף אל הנצח לגעת בנשמתו של אלהים. כי ביום הזה הוא בירך אותם בשרביטו והביא להם אושר צרוף   והם   יצאו  מבתיהם,  המוני האנשים,ונשפכו מהגבעות אל נהר הטאג'ו, אל מגדל בלם שבפאתי העיר בדרך אל הים. אלפים רבים של פורטוגלים  מיהרו צוהלים אל הנמל כדי   לקבל בברכה את ספינותיו של  וסקו דה גאמה שחזרו אחרי שנתיים ממסע ארוך . חזרו הספינות  עם הבשורה שהדרך להודו נמצאה ושכל העושר של המזרח , הזהב , האבנים הטובות והתבלים הרבים, הפלפל, הקנמון והזנגוויל. כולם  יהיו עתה של פורטוגל.

 נתיב המסע של ואסקו דה גאמה

שמונים שנה של  מסעות וגילויים , סופה של סאגה לאומית מופלאה שהחלה ב- 1415  כאשר הנסיך העגמומי,  אחיו של המלך, אנריקה הספן, כך מכנים אותו בני עמו  - למרות שמעולם לא דרכה כף רגלו על  סיפון אניה, מעולם לא הפליג אל לב ים   - הצליח לסחוף אחריו את האומה הפורטוגלית   לחפש יחד עמו את הדרך להודו .  אט אט, שנה אחרי  שנה, הפליגו האניות דרומה  מהנמל של לישבואה בנהר הטאג'ו הפליגו להן  ספינות מסוג חדש, קארוולות , שהמהנדסים של אנריקה הספן פיתחו במיוחד כדי שיתאימו לגלים הגבוהים של האוקיאנוס האטלנטי. והספינות האלה, גילו חופים חדשים במערב אפריקה, ייסדו מושבות סחר, חזרו עם זהב, אריגים יפים  ועבדים והמשיכו לחפש את הנתיב שיאפשר להקיף את אפריקה ולהמשיך משם להודו הרחוקה .

 וב-1495 יצא ואסקו דה גאמה למסע האחרון,  למסע, שהכל  קיוו שהפעם יצליח להגיע אל הייעד הנכסף, יצליח להגיע להודו . האסטרונום היהודי אברהם זאכות  , המלומד שהמציא את האצטרובל(סקסטנט - המכשיר למדידת קו הרוחב על פי הזוית עם השמש), שהיה פרופסור באוניברסיטת סאלמנקה ונמלט ממנה לחצרו של מלך פורטוגל כמה שנים קודם לכן, לאחר גירוש ספרד, הכין את כל לוחות הניווט וגם חישב את המועד המדוייק למסע על פי המזלות האסטרולוגים.  חישוביו  של אברהם זאכות  עלו יפה כי ואסקו דה גאמה  אכן הגיע להודו וחזר בשלום , ואחריו היו  עוד מסעות   ואדמירלים ומגלים נועזים אחרים, המשיכו  לפלס נתיבים חדשים במזרח וייסדו מושבות בהודו ובקוצ'ין ובמאלבאר , ובאיי התבלים, במאלקה ובסומטרה ואף לקתאי הרחוקה (לסין) ולצ'יפאנגו ( יפן)  הם הגיעו  וגם גילו – כמעט בטעות, את ברזיל בדרך -  וייסדו   את  האימפריה הקולוניאלית הראשונה  של אירופה, אימפריה  שהייתה גם האימפריה הקולוניאלית  האחרונה. כי רק ב-1975 עזבו הפורטוגלים את המושבות האחרונות שלהם ומאקאו עדיין אינה סינית לגמרי עד היום ..

על ואסקו דה גאמה ונפלאות הודו כתבו כל כך הרבה וזמרי הפאדו הנוגים שרים עדיין על המסע ההוא שלא נגמר ממש. שרים על החלום שהתחיל ונשאר תלוי באויר. כי פורטוגל לא התרוממה אחרי שגילתה את הדרך להודו. הפורטוגלים היו עם של ימאים נועזים אבל לא ידעו כיצד  להיות עם  של סוחרים. עמים אחרים, ממולחים ומאורגנים יותר ,  ההולנדים , הצרפתים  והאנגלים השכילו לפתח את הסחר עם המזרח טוב ממנה וקולומבוס והספרדים גילו באותו זמן את אמריקה  ופתחו אופקים אחרים של עושר, חדשים לגמרי, ופורטוגל שקעה אט אט אל השכחה ואחר כך הספרדים כבשו אותה וב-1755 הייתה רעידת אדמה נוראית ,שנספו בה מאתיים חמישים אלף איש ובעקבותיה כתב הפילוסוף וולטר את קנדיד שלו והפסיק להאמין שיש אלהים בשמיים ושהאלהים הזה  אכן אוהב את ברואיו.

ובאותה רעידת אדמה נהרסה לישבואה כליל ובין ההריסות גם הארכיב של המלך ובו כל התעודות על המסעות המופלאים בדרך להודו ....

ואני רציתי בכלל לכתוב על פדרו דה קוביליו. הנוסע הפורטוגלי המיסתורי שמסעו נשכח כמעט . הנוסע  שהמכתב שלו למלך פורטוגל הוא  שסלל את הדרך להודו ופילס נתיבים למסעו של   ואסקו דה גאמה עשר שנים אחר כך , אך  המכתב הזה, כמו מסמכים רבים אחרים , נקבר בין הריסותיה של אותה רעידת אדמה   ונעלם  לנצח . רציתי לכתוב על פדרו דה קוביליו וכתבתי על קואימברה ועל ואסקו דה גאמה ועל אנריקה  הספן, אבל דווקא פדרו דה קוביליו ,שההסטוריה  כמעט ושכחה אותו הוא האיש שהכי מרתק אותי. הוא  האיש שהייתי רוצה לחיות את חייו ועל כן אני רוצה לכתוב דווקא  עליו.

אבל היום כבר  כתבתי  אותיות לא מעט והיום  גם קצר והמלאכה מרובה ולצערי עלי לפנות לעיסוקי ועל כן, על פדרו דה קוביליו ומסעו המופלא  אכתוב  בפוסט הבא.....