פורטוגלי שהיה לרוזן אתיופי
המשך של הפוסט מאתמול על קואימברה ומחוזות החלום
פעם אחת, במסגרת קורס שנשלחתי אליו מטעם העבודה, הייתי באיזה דינמיקה קבוצתית של פסיכולוגיה התנהגותית. ביום הראשון של הסדנה ביקש המנחה מכל אחד מהמשתתפים, לבחור בחפץ או באישיות שבאמצעותה הוא מבקש להציג את עצמו. כשהגיע תורי, סיפרתי למשתתפי הסדנה שאני בוחר להציג את עצמי דרך פרו דה קוביליו, הנוסע המופלא, שהקדים את לורנס איש ערב בארבע מאות שנים. אם הייתי יכול לבחור, זה האיש שהייתי רוצה לחיות את חייו . אני חושב שהספור שלו הוא פנטסטי.
פרו דה קוביליו – כן כך מבטאים את שמו, פרו ולא פדרו – מת באתיופיה כנראה ב-1530, רוזן אתיופי, בעל אדמות, איש משפחה, אב להרבה ילדים. יועץ בכיר של המלך . ב-1520 מגיע לאתיופיה שגריר פורטוגזי ראשון. כמה שנים קודם לכן שלחו האתיופים' משלחת לרומא ולפורטוגל וביקשו את עזרתם של הפורטוגזים כדי שיגנו עליהם מהתקפות המוסלמים. כאשר הגיעו הפורטוגזים לחצר המלך בגונדאר הם מצאו לתדהמתם איש זקן כבן שבעים, נמרץ וחסון גוף שדיבר פורטוגזית. לישיש קראו פרו דה קוביליו. הכומר, האב פרנסיסקו אלווארז, שהיה עם המשלחת הפורטוגזית, שוחח עימו במשך ימים רבים ושמע ממנו תיאורים מפורטים על המדינה הנוצרית המוזרה הזו. ארצו של המלך הנוצרי יוחנן. הספר שנכתב בעקבות זאת הוא התיאור המהימן הראשון של אתיופיה הנוצרית שנכתב על ידי אירופי. ספרו של אלווארז הוא גם מקור המידע העיקרי שיש לנו על חייו ומסעותיו של פרו דה קוביליו.
מי היה פרו דה קוביליו, כיצד הגיע לחצרו של מלך אתיופיה?
בהסטוריה של מסעות הגילויים הפורטוגזים, בספור המופלא של החיפוש אחרי הדרך להודו, יש מגלים ונוסעים רבים: אנריקה הספן שהתחיל את כל הפרוייקט הלאומי הגדול הזה ב-1415, סבסטיאן קאנו, ברתולימאו דיאז, קאברל, אלבוקרק, מגלן. מעטים יודעים על תרומתו של פרו דה קוביליו ועל המכתב ששלח למלך מקהיר בערך ב-1490. מכתב שהשלים את החוליה שהייתה חסרה עד אז – תיאור הדרך ממזרח אפריקה להודו - כדי שתמונת הדרך, הנתיב להודו, תהיה שלמה.
כמה שנים קודם לכן מפליג הספן ברתולמאו דיאז דרומה מהאיזור שהיום נמצאת בו קונגו. לאחר כמה שבועות של הפלגה, נקלעו יורדי הים לסערה איומה שנמשכה כמה ימים. כאשר שוכך הים מזעפו, עוגנת הקרוולה של ברתולמאו דיאז מול החוף שהיה פתאום - בניגוד למה שהכירו במשך שבועות וחדשים - ממערב לאניה. לאחר עשרות שנים של מסעות ימים הבינו הפורטוגזים, שהגיעו סוף סוף לקצה הדרומי של יבשת אפריקה. בדיקה במכשיר האצטרולב איששה את השערתם, מסתבר שהאניה החלה להתקדם לעבר הצפון. ברתולמאו דיאז קרא לכף אותו הקיפו, כף הסערות. מאוחר יותר, אחרי שהספינה חזרה לפורטוגל, הורה המלך גו'או ה-2 לשנות את השם לכף התקווה הטובה. היום נמצאת שם העיר קפטאון.
ברתולמאו דיאז המשיך בדרכו צפונה עד שהגיע לאיזור שבו נמצאת היום מוזמביק ולאחר מכן לא העיז להמשיך במסעו וחזר לפורטוגל.
המלך ג'ואאו השני
בשנה שבה יוצא ברתולמאו דיאז למסעו הימי שולח המלך ג'ואאו ה-2 משלחת נוספת בדרך היבשה. המשימה שקיבלו שני הנוסעים, פרו דה קוביליו ואלפונסו דה פאיבה, הייתה למצוא את הנתיב לארצו של המלך יוחנן. באותה תקופה כבר התחילו להגיע לאירופה רסיסי מידע שהארץ הנוצרית המיסתורית הזו, נמצאת כנראה מדרום למצריים, באתיופיה. אלפונסו דה פאיבה לא השלים את מסעו ונפטר בדרך, פדרו דה קוביליו לעומת זאת, הצליח למצוא את ארצו של הכומר יוחנן ואף הגיע רחוק יותר, עד להודו.
העיר קוביליה שבה נולד פרו דה קוביליו נמצאת במזרח פורטוגל, קרוב לגבול עם קסטיליה . כאשר היה נער התגלגל פרו לשירותו של דוכס קסטיליאני חשוב, הדוכס דה גוזמאן . באותן שנים למד לשלוט בחרב והשתתף בקרבות רבים באותו איזור שהיה איזור מריבה בין הפורטוגזים לספרדים. באחד ממסעותיו של הדוכס דה גוזמאן לליסבון, שם המלך הפורטוגזי את עינו על הנער הנמרץ וביקש להשאירו בשירותו. באותה תקופה היו סכסוכי ירושה וגבול רבים בין מלכי קסטיליה ופורטוגל. מלך פורטוגל נוסע לצרפת ולקח עימו את פרו הצעיר כבן לוויה . באותו מסע ביקש מלך פורטוגל לשכנע את מלך צרפת, שיסייע לו במלחמתו בספרדים וימנע את הכתרתה של איזבל הקתולית כמלכת קסטיליה. מלך צרפת מסרב ומלך פורטוגל ,אלפונסו, שכבר היה זקן ,פורש מהכתר ומעבירו לבנו גו'אאו השני. במשך כמה שנים נאלץ המלך הצעיר להאבק בהתנגדויות רבות של האצילים הפורטוגזים. כמה אצילים חתרנים נאלצים לברוח לקסטיליה והמלך שחושש ממזימותיהם, שולח את פרו דה קוביליו, שדיבר קסטיליאנית ללא רבב, לרגל אחרי האצילים הפורטוגלים ולברר מי מגיע לבקרם, כדי לתכנן מרד כנגד השלטון. המידע שהעביר המרגל הצעיר איפשר למלך לגלות את ראשי המורדים ולהוציאם להורג.
פרו הופך לבן לוויה נאמן שהמלך מייעד למשימות סודיות. בשנים שלאחר מכן יצא כמה פעמים לצפון אפריקה וחתם על הסכמי סחר ובריתות צבאיות עם השליטים של פס וטלמסן במרוקו. במסעות אלה למד היטב ערבית.
שליטתו המושלמת של פרו בערבית, מיומנתו באמנות החרב וכשרון המשחק שלו, שאפשר לו ללבוש ולפשוט דמויות כרצונו, הפכו אותו לאיש המתאים כדי לחפש באפריקה את הדרך לממלכתו של הכומר יוחנן. פרו, ועמיתו למסע, אלפונסו דה פאיבה, יוצאים לדרכם במאי 1487. המלך מצייד אותם בכתבי אשראי בבנק של בני מדיצ'י מפירנצה כדי שיוכלו לממן את הוצאות מסעם. הם נוסעים דרך איטליה לרודוס, שם הם קונים מאה כדים של דבש ומפליגים לאלכסנדריה כדי למכור אותם כשהם מחופשים לסוחרים מוסלמים. באלכסנדריה הם נופלים למשכב והאחראי למכס בנמל, שחושב שקיצם קרוב, מחרים את הדבש ומוכר אותו. אף על פי כן הם מתאוששים וממשיכים במסע יחד עם חבורת עולי רגל צפון אפריקאים, מבקרים בדרך את הר סיני ואחר כך מגיעים למכה ולמדינה. פרו דה קוביליו ואלפונסו דה פאיבה הם ככל הנראה, בני המערב הראשונים שהגיעו למכה וראו את אבן הכעבה ואת טקסי העליה לרגל. לאחר מכן הם ממשיכים לעדן ושם נפרדות דרכיהם. אלפונסו דה פאיבה חוצה את מיצרי ים סוף לעבר אתיופיה ופרו דה קוביליו מצליח לעלות על ספינה ערבית ונוסע עם רוחות המונסון מזרחה להודו . יש הסטוריונים הטוענים שאותה אניה הייתה של גדול הנווטים המוסלמים באותה תקופה והוא ,מבלי שידע זאת , חשף בפני הפורטוגלי המחופש לערבי, את סודות רוחות המונסון ועל ידי כך פתח בפני האירופאים את הדרך להודו. תוך כמה עשרות שנים השתלטו הפורטוגלים ואחריהם אומות ימיות אחרות מאירופה, על הסחר הימי עם המזרח והביאו בעקבות זאת למשבר חריף בכלכלתן של המדינות הערביות ששלטו קודם לכן על הסחר הזה. מי שנפגע בעיקר הייתה מצריים הממלוכית והמשבר הכלכלי שנקלעה אליו היה בין הסיבות שהקלו על כיבושה ב-1516 על ידי העותומאנים.
פרו דה קוביליו מגיע לקאליקוט ובחדשים הבאים הוא מבקר בערי החוף של דרום מערב הודו, במאלאבר, קאנאנורה וקוצ'ין. קאליקוט הייתה הנמל הגדול של הודו. הנמל שאליו הגיעו התבלינים מהאיים של מאלקה ( מאלזיה) והאיים הרחוקים יותר של מולוקה (אינדונזיה). באותם ימים היו התבלינים מוצר הסחר הרווחי ביותר . האניות הקטנות של אז יכלו לשאת מטען מוגבל בלבד . התנאים הסניטרים של התקופה חייבו המלחה ותבלון של הבשר כדי לשמור אותו מפני רקבון. עריה המלוכלכות של אירופה היו מליאות בסחי וסרחון. איש לא חשב בכלל שאפשר להתרחץ. הדרך היחידה להפיג את הריחות הרעים היתה על ידי בשמים ותבלינים ואלה היו בנמצא רק במזרח. מחירה של שקית קטנה של צפורן במולוקה היה 2 דוקאטים . אותה שקית נמכרה באלכסנדריה ב-50 דוקטים ובלונדון כבר האמיר מחירה ל-250 דוקטים. רוב האניות שהובילו מטענים בים טבעו בסערות, אך אם הצליחה אניה לחזור בשלום הרויחו אלו שהשקיעו במסע, הון עתק.