טנגו אחר

אז זהו, נגמר הפרוייקט שכה העסיק אותי בשבועות האחרונים ( ולא , זה לא קשור למלחמה)  וגם נגמרה החופשה ( הקצרה מידי) שלי באילת עם המשפחה שלי. ועכשיו אני קורא את כל הפוסטים הרבים בכל הבלוגים שאני מנוי אליהם. קורא את מעט התגובות שעדיין יש לספורים ישנים שלי. חלק מהפוסטים קורעי לב ואני רוצה לשלוח מילים טובות מחבקות,  כדי לעודד נשמות יקרות  שליבן מלא עצב בימים אלה. ראיתי גם את התגובות הרבות של הקוראים שאוהבים לקרוא אותי .קוראים , בעיקר קוראות, שמתגעגעים לספורי שמבקשים שוב ושוב שאכתוב משהו וכותבים לי  תגובות שמחממות  את ליבי .

ומה אכתוב? ליבי כבד. המלחמה. ההרוגים היום. תחושת האיוולת שבקיום האנושי. עייפות. חודש של ריחוק מהבלוג  נתן לי פרספקטיבה מסויימת. אישה צעירה, ילדה כמעט , שני ילדים והשלישי בדרך, קראה אותי  לפני כמה ימים , שלחה לי מייל אישי והגיבה בדרך שריגשה אותי. מעריצה את כתיבתי בדרך תמימה. אם אהיה סופר, היא כותבת, היא מייד תקנה את ספרי. המעריצה מספר אחת שלי, כך היא קוראת לעצמה. אישה שלא  סיימה אפילו תיכון אבל רגישה ואינטלגנטית בדרכה...

לא אתחיל איתה, למרות שאולי הייתי רוצה, אבל היא  צעירה מידי רק בת 21 תמימה מידי ונשואה , אם כי לא בטוח שבאושר ,וכבר יש לה שלושה ילדים . אולי אם היא תהיה בסביבה עוד עשר שנים....

אז אתייחס אליה כקוראת. כמישהי שרק קוראת.... ואולי כך צריך, לא לנסות לפנטז על כל מי שקוראת אותי , פשוט להנות מכך שיש כאלה שאוהבים את כתיבתי?

בשבועות האחרונים חשבתי מידי פעם, מה אכתוב כאשר אחזור אל הבלוג. עוד ספור אהבה? עוד ספור מחרמן על רגע של עונג שחלף? הלילה, אני חוזר אל הבלוג אבל כל שמצליחות אצבעותי להקליד הם זכרונות נוגים מהעבר.

וזה הספור , משהו מהעבר הרחוק, מהתקופה שחייתי בניו יורק. עוד משבצת בספור שאולי יום אחד יהפך לתמונת פסיפס מסודרת. הספור על "לוטש העינבר". הספור המבולבל של חיי.

מקס ג'קסון  - פסנתרן, איש מקסים, הומו, בטח כבר מת -  לזכרו.

באותו זמן גרתי בניו יורק. ברח' 110. כמעט ליד הארלם. כמה בלוקים מהבית שלי היה אפשר להגיע לסנטרל פארק אבל הצד ההוא של הפארק היה מסוכן ואף פעם לא העזתי להיכנס אליו מהכוון הזה.  כל יום הייתי נוסע באופניים ישנים  דרך הפארק עד לרחוב ,34 לסטודיו הצורפות שבו עבדתי. את האופניים מכר לי אסטבן השוער הראשי בבניין. אולי הוא חיבב אותי כי ידעתי קצת ספרדית.

גרתי עם עוד שלושה שותפים. את הדירה מצאתי במודעה בוילג' וויס. כשהגעתי לדירה ראיין אותי בחור יהודי שמנמן וג'ינג'י. אני חושב ששמו היה מייק אבל איני בטוח. זמן רב מידי עבר.  הייתה שם עוד אישה צרפתיה. את שמה לא שכחתי , קראו לה ג'אקי. היה לה גוף יפה אבל   היו לה יותר מידי נקודות חן ושומות והייתה עוד בחורה שלישית מחוקה שאיני מצליח להזכר בה.  אחרי ארבעה חדשים בישר לי מייק שלצערו עליי לעזוב את החדר. הדייר הקודם, שהתגורר שם במשך חמש שנים, הודיע שהוא חוזר. תמיד ידעתי שזה זמני אבל לא חשבתי שהוא יחזור כל כך מהר. 

התחלתי לחפש דירה חדשה. הייתי במצב רוח  רע , לא פשוט למצוא חדר במנהטן ועוד במחיר זול כמו החדר הקודם, ואז  כנראה מישהו חשב עלי למעלה ושלח אלי את מקס.

מקס, השכן בדירה ממול. היהודי הזקן החביב שפגשתי פעם במעלית, כמה שבועות קודם לכן. היה זה ערב סגרירי של חודש נובמבר. במסדרון, ליד המעלית חיכה איש קשיש נמוך ששערו כסוף, בידו הימנית החזיק טרנסיסטור קטן ירוק, אותו הצמיד לאוזנו. היה לו מעיל ארוך אפור והוא נראה משונה למדי.  כשראה אותי חייך חיוך רחב והושיט לי את ידו. שלום, שמי מקס ג'קסון ואתה בטח השכן החדש. כן, השבתי, אני גר פה כבר שלושה חדשים אבל אם אנחנו שכנים, איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך? אה, השיב, זה בגלל שבדרך כלל אני גר בבוסטון ורק פעם בחודש בערך אני בא לביקור קצר. אבל זו הדירה שלי, בעצם היא לא שלי, אבל אני שוכר אותה כבר 27 שנה והשכירות מוגנת ומאוד זולה ולכן כשהציעו לי עבודה בבוסטון, לא רציתי לוותר עליה ומצאתי לי דייר משנה. אתה מכיר אותו? את וולטר? בחור עם זקן ג'ינג'י? לא הצלחתי להזכר, גם את הוולטר הזה לא ראיתי אף פעם.  ולמה אתה מסתובב עם טרנסיסטור?   אה, השיב לי ג'ק בחיוך, זהו טרנסיסטור מיוחד שמכוון לתדר של המשטרה, זה מאוד משעשע, הנה למשל עכשיו הודיעו ששלושה רחובות מכאן מישהו נרצח בפתח ביתו. ממש מפחידה העיר הזו. ואתה מאיפה אתה? שאל? אני מישראל?  מקס חייך ואמר, גם אני יהודי אתה יודע? יש לי אפילו חברה טובה בישראל,  זה בגלל שאני פסנתרן והיא  זמרת אופרה ידועה, למדנו פעם בג'וליארד כשהיינו צעירים.  אולי שמעת עליה, הרצליה תמרת, מכיר אותה? דווקא הכרתי אותה, הבת שלה למדה איתי באוניברסיטה והיא הייתה ממש יפיפיה  ובעלה לשעבר של הרצליה  היה עם אבי בבריגדה.  מי היה מאמין, צהל מקס, ולחשוב שאתה שכן שלי. 

ליויתי את מקס עד לתחנת הרכבת התחתית. כאשר נפרדנו הוא לחץ את ידי בחום ואמר, אתה יודע, אם אתה צריך עזרה, אני תמיד שם, בדלת ליד. בעצם כמעט אף פעם אני לא שם אבל אולי דווקא כשתצטרך עזרה, אולי דווקא  אז  אהיה שם....

ובאמת הוא היה שם, כמה שבועות אחר כך שוב ראיתי אותו בכניסה למעלית. יש לך פרצוף כל כך קודר,  אמר מקס, מה קרה? לא היתה לי סבלנות לשוחח עם הזקן הטרחן, אבל הוא המשיך ללחוץ. בעוד שבוע אני צריך לעזוב את החדר ואיני יודע איפה אגור. אני ממש אובד עצות.  אתה יודע, אמר מקס, אתה תמיד יכול לגור בדירה שלי. אני חושב שלא יזיק לוולטר איזה שותף . הוא מתלונן לאחרונה שהוא מתקשה לשלם את השכירות שהוא משלם לי.  יש לך בכלל מקום? לא בדיוק, השיב מקס. יש שם שני חדרי שינה, אחד של וולטר ואחד שלי אבל אני בא רק פעם בשישה שבועות ואם אתה רוצה, אתה יכול לישון במיטה שלי וכאשר אגיע, תעבור לישון בסלון. אוכל להשכיר לך את החדר במאה חמישים דולר בלבד. זה נראה לי מחיר הגון בהתחשב בעובדה שתצטרך לפנות לי מידי פעם את המיטה. 

המחיר היה ממש זול, שליש מהמחיר ששלמתי בדירה הקודמת שאותה הייתי צריך לחלק עם עוד שלושה שותפים. מקס הזקן  נראה לי קצת משונה אבל מה היה לי להפסיד? 

ווולטר? אתה חושב שהוא יסכים? ואולי לא אסתדר איתו? הוא קצת שתקן , אמר מקס, טפוס של מתבודד אבל הוא מבשל פנטסטי, אין לך מושג איך הוא מבשל. תן לי כמה ימים לדבר איתו, אני בטוח שאצליח לשכנע אותו.

כמה ימים אחרי זה עברתי דירה. זה היה ממש קל. פשוט לעבור כמה מטרים באותה קומה. ארזתי את חפצי המועטים ועברתי לחדר השינה של מקס. הדירה הייתה ענקית. חדר השינה של וולטר היה בכניסה לדירה משמאלו של חדר מבוא קטן שלאחריו היה מסדרון ארוך שהיה סתום כולו בערימות של ספרים ועתונים ישנים. הדרך היחידה להיכנס לדירה הייתה דרך מטבח אפלולי שהיו בו עשרות צנצנות של תבלינים משונים והמון ספרי בישול. דלת נוספת הובילה לסלון גדול שהיתה בו ספריה ענקית ובה אלפי ספרים. בקצה החדר היה חלון רחב שממנו אפשר היה לראות את הקתדרלה של סן ג'ון שהייתה ממש ממול הבנין  . ג חדר השינה של מקס היה כמעט חסום בערימות של עתונים אבל מעבר להם הייתה מיטה זוגית רחבה  וארון שבו היו תלויות שלוש חולצות צהובות מרופטות.  גם מהחדר הזה היה אפשר לראות את הקתדרלה של סנט ג'ון אבל ממש בקושי כי החלון היה מכוסה טינופת ועל התקרה היו קורי עכביש.  התחלתי לנקות את החדר. מתחת למיטה מצאתי שפורפרות משומשות למחצה של ג'ל סיכה והמון חוברות פורנוגרפיות שנקראוScrew ( זיין!) הכרתי  את החוברות האלה מדוכני העתונים אבל תמיד התביישתי לעלעל בהן.

שותפי לדירה , וולטר, היה וואספ שתקן גמלוני עם זקן ג'ינג'י ומשקפי קרן עבות שעסק לטענתו בכתיבת  הדוקטורט שלו בספרנות באוניברסיטת קולומביה הסמוכה ועבד למחייתו בספריית האוניברסיטה. את הדוקטורט שלו הוא התחיל שמונה שנים קודם ובאותו זמן הוא כבר כנראה התייאש ולא ממש התאמץ להמשיך לכתוב אותו.  בכל התקופה שגרתי בדירה לא בא לבקר אותו אפילו איש אחד, בודאי שלא בחורות. איני זוכר אם בתקופה הזו שמעתי ממנו יותר מעשרים משפטים. וולטר היה שתקן , נזירי ומכונס בעצמו. היה לו רק תחביב אחד –בישול . בזמנו הפנוי היה קורא במשך שעות ספרי בישול אקזוטים ומתאמן בבישולים אבל רק איש אחד נהנה מבישוליו – הוא עצמו.  חברים הרי לא היו לו. לפעמים הוא גם בישל בשבילי, אבל רק לפעמים, כי הייתי צריך להשתתף בהוצאות, ווולטר השתמש בחומרים יקרים נורא והוציא את כל כספו הפנוי על תבשיליו המשונים ולי לא היה תמיד מספיק כסף כדי  להנות מההרפתקאות הקולינריות שלו.   כאשר הייתי נכנס לדירה בערבים, הייתי מוצא תמיד את וולטר, רכון על ספר בישול במטבח, רושם בעפרון רשימות במחברתו ומלקק את שפתיו. טלויזיה ישנה שחור לבן הייתה תמיד דלוקה לידו אך לא ראו בה כלום. רק שלג מרצד ,אבל ניתן היה לשמוע שזה ערוץ של ספורט שמשדר משחקים של בייסבול.

 כאשר הייתי מברך את וולטר לשלום, היה וולטר  מהנהן לי ברכה חפוזה ,מבלי להרים את ראשו מהספר ,וממשיך לשרבט במחברתו .

מעבר למטבח -  הסלון והספריה, שהייתה  ממש מאורה של עלי בבה עם מליון אוצרות, שטיח פרסי ענק המון כונניות ספרים ופסנתר כנף שחור ליד החלון . איזה ספרים נהדרים היו למקס. אני חושב שהספריה הייתה הגורם המכריע שבגללו החלטתי שאני רוצה לגור בדירה של מקס. חשבתי שאיש שיש לו טעם כל כך משובח בספרים, חיייב להיות מישהו מיוחד. באותו זמן לא ידעתי שמקס אינו קורא בספריו. מקס היה רק קונה ספרים כפייתי. כל פעם שהיה מגיע לניו יורק היה פושט על חנויות הספרים המשובחות וקונה עשרות ספרים. ספרי אמנות, ספרי מוסיקה, הסטוריה, ספרות יפה. מקס היה פרופסור לפסנתר חשוב באקדמיה למוסיקה של בוסטון. פעם בחודש וחצי היתה לו גם סדנה בג'וליארד ולכן היה חוזר לסוף שבוע לניו יורק. אבל למרות משכורתו המכובדת, מקס היה תמיד בחובות כי את רוב כספו הוא בזבז על קניית ספרים שמעולם לא קרא ואת מה שנותר בזבז על תשלומים לפסיכולוג שניסה לשווא לגמול אותו מהקנייה הכפייתית של הספרים.

ומקס היה גם הומו.  בפעמים הבודדות שהוא הגיע לסוף שבוע אפילו לא יכולתי לישון בסלון. מקס שאל אם אכפת לי ללכת לישון במקום אחר ואני התקשיתי לסרב. כאשר היה חוזר לבוסטון כמה ימים אחר כך, שוב הייתה הרצפה מליאה בשפורפרות ריקות של ג'יל שמנוני.  מקס לא הסתיר את נטיתו המינית. פעם אחת מצאתי אותו שיכור בסלון בקבוק ויסקי ריק לידו והוא מתייפח מרה. אני סתם הומו זקן, זה מה שאני, מי בכלל רוצה להזדיין עם הומו זקן כמוני. אפילו כסף לנערים זונות כבר אין לי.  אתה בטח חושב שאני מזדיין על המיטה הזו כל פעם שאני חוזר לניו יורק, אבל לא, אני רק קורא את החוברות של Screw   ומאונן.פעם היה לי חבר שחור נחמד בבוסטון אבל הוא עזב אותי לפני שלושה חדשים ואמר שאני זקן פאתטי.  נכון, אני פאתטי. ותחשוב שהייתי יכול להיות פסנתרן ידוע, אמרו לי שאני מנגן כמו  ולדימיר הורוביץ, אבל אמא שלי, היידישה ממה שלי, תמיד חשבה שאני לא מספיק טוב ושאני צריך להמשיך להתאמן.  אתה יודע איזה עינוי זה לגדול עם אידישה מאמה כמו שלי ועוד ארבע אחיות שכולן חושבות שאתה גאון?

אולי תנגן לי משהו? ביקשתי ממקס בקול חרישי. מקס ניגב את  דמעותיו, התיישב לייד הפסנתר והתחיל לנגן את הקונצרטו לפסנתר של רחממינוב  בהתחלה עוד הפסיק מידי פעם ומחה את אפו אבל אחרי כמה דקות הוא שקע אל תוך המוסיקה ונהרה של אושר קרנה מפניו.

מקס ואני הפכנו לחברים טובים. כאשר היה מגיע לניו יורק הייתי מלווה אותו במסעות הקניות שלו ואחר כך מתענג על הספרים שקנה במשך שבועות רבים. מקס גם הפך לאחד הקליינטים הטובים שלי. מכרתי לו תכשיטים רבים מעשה ידי. אני חושב שקצת ניצלתי אותו. כל פעם , כשהיה מגיע לניו יורק, הייתי מראה לו איזה מחרוזת יפה מאלה שהייתי עושה באותו זמן, אבני עינבר כתומות. אלמוגים שחורים וחרוזי זהב. תמיד היה למקס מישהי שרצה לתת לה מתנה – אמא שלו, אחת מאחיותיו, איזה דודה זקנה.  

פעם אחת, מצאתי בסלון את מקס עם הידידה שלו מישראל, זמרת האופרה הידועה שלמדתי עם בתה באוניברסיטה. קצת התביישתי. חששתי שתחשוב שאני אולי איזה מאהב של מקס ואחר כך אפילו תספר זאת לבתה, אבל מקס , שכנראה הבין, הסביר לה מייד מי אני ומה אני עושה בדירתו. האם קיבלה זמרת האופרה  את הסבריו? ייתכן, אבל שנים אחר כך, פגשתי את בתה  היפה ברחוב והיא הביטה בי  - לפחות כך חשבתי – במבט משונה.

נתתי לחברה של מקס שרשרת יפה כדי שתיקח אותה לארץ מתנה לאימי. השרשרת הזו – שאמי שמרה אותה תמיד ושהיום היא קרועה מעט, היא אולי השריד האחרון שנותר לי מאותה הרפתקת העינבר בניו יורק.....

למה יש כל כך הרבה ערימות של עתונים במסדרון? שאלתי פעם את מקס. זה בגלל שיש כל כך הרבה דברים מענינים לקרוא בעתון. אתה יודע שמהדורת סוף השבוע של הניו יורק טיימס שוקלת כמעט קילו. אף פעם אין לי זמן לקרוא את כולה אז אני שומר את העתונים במסדרון, אולי יהיה לי פעם זמן לקרוא את כל המאמרים המענינים.

פעם אחת אפילו נסעתי לבוסטון לסוף שבוע וישנתי על הרצפה בדירתו של מקס. אני חייב לציין שתמיד הוא התנהג איתי כמו ג'נטלמן ואף פעם לא ניסה לפתות אותי.

הפעם האחרונה שראיתי את מקס הייתה כמה שבועות לפני שנסעתי לברזיל. באותו סוף שבוע שהה מקס בניו יורק רק לילה אחד. ליויתי אותו לתחנת הרכבת התחתית ואחר כך לתחנת הרכבת הראשית לגרנד סנטרל. שלג כבד ירד באותו לילה ומקס כרע תחת משקל הספרים הרבים שקנה באותו יום ושהחליט לקחת איתו לבוסטון. עזרתי לו לסחוב את הספרים ומקס קרטע אחרי בכבדות והשתעל מידי פעם.

יותר לא ראיתי את מקס.  אחרי כשנה, בדרכי חזרה לישראל  מדרום אמריקה, עצרתי לשבועיים בניו יורק. וולטר שמח לקבל אותי כדייר זמני בדירה תמורת תשלום נאה.  שאלתי את וולטר מה קורה למקס והוא ענה לי שאינו יודע כי הוא לא הופיע בדירה כבר כמה חדשים. נדמה היה לו, כך הוא שמע, שמקס מסובך עד מעל ראשו במשפטים עם רשויות המס.

שמונה שנים אחר כך, חזרתי שוב לניו יורק לכמה ימים. וולטר עדיין היה בדירה, שערו הג'נג'י, כבר האפיר אבל הוא עדיין  ישב  במטבח אל מול ספרי הבישול שלו ואפילו את הטלויזיה הישנה הוא לא תיקן והשלג המשיך לרצד בה. דומה שמאז שעזבתי את הדירה הוא לא ניקה אותה מעולם. המסדרון היה עדיין מלא בעתונים ישנים ואת הכניסה לחדר שהיה פעם חדר השינה של מקס, חסמו קורי עכביש. וולטר הכין לי קפה ומזג אותו לספל מטונף אותו הוציא מהכיור שהיה מלא בכלים מלוכלכים . חששתי לשתות אך פחדתי שוולטר יעלב.

שאלתי את וולטר, אם הוא יודע מה עלה בגורלו של מקס. וולטר השיב שאינו בטוח, מקס כבר לא הופיע בדירה כברשש שנים, אולי הוא מת מאיידס?  אף אחד לא דורש ממנו יותר שכר דירה, ואת שמו של בעל הדירה המקורי הוא אינו יודע, אז הוא פשוט שם. אולי יום אחד יגרשו אותו, אבל בינתיים הוא שם.

הסלון היה עדיין מלא ספרים מאובקים אבל פסנתר הכנף כבר לא היה שם. וולטר ספר לי, שאחרי שמקס כבר לא הופיע כמה שנים, הוא מכר אותו יום אחד, כי היה זקוק לכסף…..

נכנסתי לחדר , שפעם היה חדר השינה שלי, שפעם היה חדר השינה של מקס. על הרצפה היו מוטלות עדיין כמה שפורפרות של ג'ל סיכה וחוברות פורנוגרפיות ישנות.  בחלון אל מול הקתדרלה של סנט פול , מבעד לקורי העכביש נגה אור חיוור של קרני ירח שהבליחו מבעד לפתותי השלג.  בחוץ, זרחה  באור אפור משונה, הקתדרלה של סנט ג'ון. שנראתה מלמעלה כמו חרק משונה רב צלעות. מבנה גותי קודר שאף פעם לא הבנתי מה הוא עושה שם, בין הבנינים הגבוהים של מנהטן. על המיטה היו מונחות כמה פרטיטורות ישנות של פסנתר. התישבתי על המיטה, שפעם הייתה המיטה שלי, שפעם הייתה המיטה של מקס. חשבתי על מקס, גוסס מאיידס באיזה בית חולים בבוסטון או אולי עדיין בחיים, זקן סנילי בבית זקנים יהודי  . הומו מתייפח , פסנתרן גאון  שהיה צריך  להיות מוכר  וידוע אבל בסופו של דבר הפך רק למורה לפסנתר. אמא יהודייה מסרסת. מאהב שחור  שאולי עדיין חושב עליו   לפעמים  וחברת נעורים ישראלית  שהכיר פעם, כשהיה צעיר,  כאשר כולם חשבו שעוד יכבוש יום אחד  את אולמי הקונצרטים,  גם היא כבר אינה בין החיים.  בצד השני של הדירה, קולות של משחק ביייסבול וווולטר רכון על ספרי הבישול שלו. ספרן בודד שלאיש לא אכפת ממנו.  בשלן של מאכלי קסם  שאיש - בודאי  לא אישה - לא  התענג  מעולם על  תבשיליו.

שנים רבות עברו מאז, כמעט עשרים שנה, אבל אין לי ספק. שוולטר - אם לא גירשו אותו מהדירה - עדיין שם, גוו כפוף שערו כבר לבן, רכון על ספרי הבישול שלו, מלקק את שפתיו. וגם רוחו של מקס מרחפת במסדרון המאובק בין קורי העכביש וערימות העתונים הישנות ,מנגנת שוב ושוב את הקונצרט לפסנתר של רחמנינוב מנסה לצוד בצליליה מאהבים צעירים ומסיימת את הלילה עם בקבוק של ויסקי , שפורפרות של ג'יל סיכה וחוברות פורנוגרפיות של Screw.