טנגו אחר

טרמפסיטית  ופריכה .

כשראיתי אותה בצומת, שיניתי כוון . עצרתי והיא עלתה.

קצת גבוהה וקצת רזה לטעמי  ואפילו לא ממש יפה . אבל הייתה בלי חזייה והפטמות שלה היו זקורות מבעד לגופיה שלבשה. לא ממש צעירה, בין שלושים לארבעים.  צפרניי רגליה  משוחות בארגמן כהה,  גם צפרני ידיה משוחות בארגמן כהה.  מפחידה מעט עם הצפרניים האלה, גם שפתיה צבועות בארגמן והליפסטיק נמרח מעט על השיניים. פנים מאופרות בכבדות. יותר מידי בכבדות ומשקפי שמש גדולות מסתירות את עיניה.

פריכה אמיתית.

התחלנו לדבר והשיחה זרמה מייד. קלטתי אותה. הבנתי שזה קורה בינינו, היה ברור שהיא משדרת לעברי,  שאני משדר לעברה, אנרגיות  מיניות.

הייתה בת 37, גרושה. תמיד הייתה גרושה  מאז שהיא זוכרת את עצמה ותמיד לבד אף פעם לא היו לה מערכות יחסים ארוכות . ילדה  בת 19 כבר בצבא,   עוד ילד בן 16.  משגע אותה בחופש הגדול הזה, הולך לישון בארבע בבוקר, רק מחשב וטלויזיה בראש שלו. מוכרת בגדי נשים בחנות של אחותה ( והיא אמרה לי איפוא בערך אבל לא אספר). ועכשיו היא נוסעת ללוד לאיזה חבר.

"רוצה להינשא שוב?" "בחיים לא! טוב לי ככה, אוהבת את החופש שלי. לא רוצה מחויבות. אבל בזמן האחרון הסתבכתי עם גבר נשוי. כבר שבעה חדשים אני איתו ולא יודעת איך להיפטר ממנו. דווקא גברים נשואים מתאימים לי. אפשר להיות איתם רק כשרוצים, להנות מהם  ואחר כך הם נעלמים ונשארים עם החופש, אבל אתו הסתבכתי. בהתחלה היינו נפגשים פעם בשבוע שבועיים. התאים לי, ואחר כך כמה פעמים בשבוע ועכשיו כל יום והוא מטורף עלי ולא יכול בלעדי וכל הזמן מתקשר ואני משתגעת ממנו. "

"אז למה את לא עוזבת אותו?"

"אני רוצה אבל אני לא יכולה. אשתו זרקה אותו מהבית וגם פיטרו אותו מהעבודה ועכשיו חסמו לו את כרטיס האשראי והוא כל הזמן בוכה שחייו נהרסו ולא נעים לי כל כך לעזוב אותו במצב כזה. למרות שאני כבר כמעט לא סובלת אותו אבל זה קרה בגללי ויש לי אחריות מסויימת. איני יכולה להשאיר אותו לבד עכשיו הוא צריך אותי. איזה באסה. אני ממש תקועה. "

דיברנו אפילו על המצב בצפון. דווקא היו לה תובנות מענינות. "אי אפשר להמשיך ככה. צריך לדבר איתם. גם הערבים בני אדם". 

פריכה שמאלנית? איזה הפתעה, כנראה שהמציאות הינה יותר מורכבת ממה שנדמה. לא צריך להינעל יותר מידי על סטראוטיפים. התחלתי להתעניין יותר באשה הזו.

איכשהוא התחלנו לדבר על היכרויות באינטרנט. בשבילה זה הייתה טריטוריה בלתי מוכרת. "תגיד", שאלה אותי, "באמת אפשר להכיר באינטרנט"? "כן", אמרתי לה, יצא לי להכיר פעמים רבות וזה אפילו מרתק , לפעמים מממשים ככה פנטסיות". ו"איך אפשר", שאלה, "מבלי שיודעים איך השני נראה. המשיכה החיצונית זה לא הדבר הכי חשוב, הכימיה?.".... "ייתכן", אמרתי לה, "אבל לפעמים מה שהכי מדליק אלה דווקא  המחשבות. "

האישה העוותה את שפתיה בביטול. היה ברור שלא כל כך הבינה על מה אני מדבר.

התחלתי לספר לה סיפור על קטע שהיה לי פעם עם אישה שממש לא משכה אותי חיצונית. אישה שפגשתי בטיסה ארוכה כשהייתי צעיר. שהייתה מבוגרת ממני בעשרים ושבע שנה. ספור מורכב שלימד אותי רבות על מהותה של המשיכה המינית.

הפריכה הקשיבה בריכוז הספור שלי ממש מצא חן בעיניה.

סטיתי מהכביש הראשי ונכנסתי איתה ללוד.

היה ברור שאני לוקח אותה למקום אליו הייתה צריכה להגיע. בשלב ההוא כבר נוצרה ביננו איזה הבנה מעבר למילים שמתחיל להיטוות ביננו איזה גשר. גשר שהוא מיני. היה ברור שנשכב. עדיין לא ידענו מתי ובאיזה נסיבות. עדיין לא דיברנו על כך ,  אבל שנינו הרגשנו שזה שם. שנינו ידענו שבמכונית ההיא יושבים גבר ואישה שמשוחחים על כל מיני נושאים אבל הראש שלהם כבר מפנטז על זיון.

חשבתי לעצמי. מה קורה איתי. איך אני מתחיל להסתבך עם כזו פריכה. היה ברור שהיא לא הטיפוס שלי לא היתה ביננו תקשורת אמיתית אבל הזיין החייתי שלי הבהיר לי שאין לי ממש אפשרות לסטות מהדרך הזו, שאני כבר במלכודת....

"תפנה פה שמאלה". האישה כיוונה אותי לאיזור של בתי מלאכה נטושים כמעט, לייד התחנה המרכזית של לוד.

"אוף אני רואה שהוא כבר סגור". אמרה. "תעצור כאן. אפשר להתקשר מהאוטו שלך"?" בבקשה..."

האשה התקשרה – "אני רואה שכבר סגרת, אני מייד באה, חכה לי...".

"אני צריכה ללכת, אני מתה לשמוע את סוף הספור. אולי אתה רוצה לחכות לי, אני רק צריכה לקחת מפתח. אני חוזרת כבר , עוד חמש דקות."

האשה יצאה מהמכונית. הסתכלתי עליה מאחור. כשיצאה, ראיתי את קו מכנסיה שהותיר חלק מישבניה בחוץ. תחתוני החוטיני שלה היו צהובים ירוקים .

חכיתי באוטו. התחלתי לקרוא את מוסף השבת.

אחרי רבע שעה התחלתי כבר להתעצבן. נו איפה היא? מה קורה?

המשכתי לחכות. היה ברור לי שהספור כבר מתחיל להיות מגוחך אבל אם כבר הגעתי לפה.... וחוץ מזה הסקרנות אכלה אותי. לא הייתי בטוח שאני רוצה באמת ספור עם האשה הזו אבל הייתי צריך לברר לעצמי כמה דברים והיא... היא פשוט נעלמה....

אחרי חצי שעה החלטתי לטלפן למספר אליו התקשרה מהמכונית שלי.

"כן, מה אתה רוצה, ענה לי קול של גבר...."

"אני כאן בחוץ", עניתי בגמגום,  "מחכה לאיזה בחורה שהסעתי אותה אליך, היא הייתה אמורה לצאת תוך חמש דקות".

"אה כן, השיב הקול, תחכה לה היא כבר יוצאת".

עוד עשרים דקות עברו. התקשרתי שוב. "נו מה קורה?"   " חכה עוד חמש דקות, אל תלך. היא כבר בדרך החוצה".

הרגשתי ממש אידיוט. חשבתי לעצמי, ונגיד שהיא תצא בסוף, עצם העובדה שחיכיתי לה ככה, כמו כלבלב מורעב בחוץ בדרך כה מטומטמת . דרך  שמעידה על חולשה, תעמיד אותי כלפיה במצב של נחיתות. גבר אמיתי לא היה נותן שישפילו אותו כך. אז בשביל  מה אני מחכה לפריכה הזו?  לא היו לי תשובות. הייתי עצבני, מרוגז וחסר סבלנות, כועס אפילו. הרגשתי שמישהו פשוט מתבדח על חשבוני.

ניסיתי להמשיך לקרוא בעתון אבל לא יכולתי להתרכז.

שעה כבר עברה. התקשרתי שוב. "נו? אני כבר לא יכול לחכות יותר, אם היא לא יוצאת, אני נוסע."

"אל תצא, היא בחוץ תוך דקה. "

אף אחד לא יצא. עברו עוד עשר דקות.

התקשרתי שוב. ניסיתי לשוות גוון כעוס לקולי. "מה קורה? "

"אל תחכה, סע, אמר לי הקול. היא לא יכולה לצאת, היא לא מרגישה טוב, יש לה סחרחורת והיא במיטה."

איזה מטומטם אני. איך לא הבנתי את זה קודם......זה היה כל כך ברור.

האשה נסעה ללוד כדי לקבל סמים. אולי בזמן שחיכיתי לה כמו אידיוט בחוץ היא הזדיינה בפנים עם סוחר הסמים הזה ואחר כך כנראה לקחה מנה גדולה מידי.

איך בכלל התגלגלתי לסיטואציה מסוכנת כזו. ואולי המשטרה רואה אותי באיזה תצפית וכבר רשמה את המספר של האוטו  שלי?   מהר לברוח מפה....

שעה וחצי בזבזתי על הפריכה הזו. אלהים, ולחשוב שיכולתי להסתבך עם המסוממת הזו. אני כנראה מאבד את כל הבלמים. החיים הכפולים שלי לוקחים אותי למחוזות מסוכנים. זו המיניות השרוטה שלי, החיפוש המתמיד אחרי חוויות יותר ויותר מטורפות.  מזל שהיא לא יצאה. עוד הייתי מסוגל לשכב איתה ואחר כך היא הייתה מנסה לסחוט אותי......

חצי שעה אחרי זה אני בעולם אחר. בעולם הבורגני, המהוגן , הכאלו בטוח שלי. זה באמת אני ,שהייתי שם לפני שעה, באיזור בתי המלאכה של לוד?

אבל אני עדיין מצטער שהאשה הזו נעלמה מבלי להותיר עקבות. הייתי יכול לבקש ממנה טלפון לפני שיצאה מהמכונית ואז גם הייתי יכול לנסוע  מייד ולא מאבד שעה וחצי מזמני.

ואז גם לא הייתי יודע שהאשה הזו מסובכת עם סמים.

ואולי הספור שלה שונה. אולי יש לה הסבר הגיוני?

האמת. שהיא לא נראתה לי כל כך מסוממת אבל היו לה משקפי שמש ולא יכולתי לראות את עיניה,  ואיך נראית בכלל אישה מסוממת?

וכאשר היא ספרה לי שהיא מרחמת על המאהב הנשוי שלה ונשארת איתו כי הוא כל כך לבד בעולם למרות שאין לו גרוש על הנשמה ועולמו נהרס, זה לא אומר שיש באשה הזו מידה של אנושיות? שיש לה לב טוב?

אני יודע איפוא נמצאת בערך חנות הבגדים שבה היא עובדת ( אם היא באמת עובדת שם, אם היא סיפרה לי את האמת)  אז אולי אסע יום אחד ואחפש את החנות הזאת? אחפש את האישה הזו?

כדי שתספר לי מה קרה באמת....

כדי שנשכב.....

כדי שתמשוך אותי לתהום....

אולי היא לילית?....

עד מתי אעמוד בפיתוי?

הערה: עשיתי קישור כאן לפוסט שכתבתי פעם על לילית. קראתי את הקטע שוב. אני חושב שזהו אחד הקטעים הכי טובים שכתבתי... נכתב רק לפני כמה חדשים וכבר בפרהיסטוריה של הבלוגריה. מי בכלל קורא קטעים ישנים? אבל היא תמיד רודפת אותי לילית ויום אחד זה יקרה, היא תמצא אותי או שאני אמצא אותה והיא תגרור אותי אל העולם ההוא שמעבר למראה....