טנגו אחר

הספור על האיש הירוק  - מחשבות על אקטואליה

בימים האחרונים כותבים פה הרבה אנשים על מה שקורה בלבנון. יש הגיגים פטריוטים בנוסח, צריך לתת להם חזק , הנבלות האלה ו-ENOUGH IS ENOUGH  ויש אחרים השוקעים במחשבות נוגות או בהרהורים שמאלנים אנטי מלחמתים.

לעיתים, במקומות אחרים, אני כותב ניתוחים מעמיקים של דברים הקשורים לפוליטיקה, אבל נשאיר את דברי הפרשנות שלי למקומות ההם ,בהם אני כותב.

במקום זאת , חשבתי לי, שאולי , כדי להבין מה קורה בלבנון, ומה שקורה בארץ המטורפת שלנו ואולי בכלל, מדוע אנשים אינם מבינים זה את זה ומדוע יש מלחמות בעולם או סתם ריבים בין אנשים, כדאי להיזכר בספור החכם הזה, שכולנו הרי מכירים...

הסיפור על האיש הירוק / יונתן גפן

מתוך  הכבש השישה עשר

אם במקרה אני פוגש מישהו

שלא מבין אותי או חושב שאני תינוק.

אם במקרה אני פוגש מישהו

שלא יודע לבכות ולצחוק.

אם במקרה אני פוגש מישהו כזה,

אני תכף מספר לו על האיש הירוק:

היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים. היתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים. ובלילות הוא היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים-ירוקים.

יום אחד, קם האיש הירוק בבוקר ירוק, נעל נעליים ירוקות, לבש חולצה ירוקה ומכנסיים ירוקים. על ראשו חבש כובע ירוק ויצא החוצה. האיש הירוק נכנס לאוטו הירוק שלו ונסע בכביש הירוק. מצד אחד של הכביש ראה האיש ים ירוק ומצד שני המון פרחים ירוקים. זה היה יום יפה, והאיש הירוק שמח ושר שירים ירוקים ועישן סיגריה ירוקה עם עשן ירוק.

ואז ראה האיש הירוק שעל שפת הכביש עומד איש כחול. האיש הירוק עצר את האוטו הירוק שלו ושאל את האיש הכחול:

"הי, איש כחול, מה אתה עושה פה?"

"אני?" אמר האיש הכחול, "אני מסיפור אחר".

כשאני חושב על הספור המופלא הזה אני מנסה לפעמים, לחשוב הלאה ולנסות להסביר  לעצמי משהו באמצעותו:

מדוע יש כל כך הרבה אי הבנה בעולם?

זה הרי הסבר פשוט להגיד שהפלשתינאים ולוחמי החאמס או החיזבללה הם אנשים רעים כאלה שהשטן בליבם. אז למה הם עושים מעשים כל כך זדונים? מאיפה כל כך הרבה רוע?

אני חושב שאם הייתי לבנוני ואפילו לא שיעי, אלא  גם  נוצרי או דרוזי, הייתי חושב שהישראלים הם האנשים הכי רעים בעולם.  יצא  לי לפגוש - במיוחד בתקופה שבה גרתי בפריס -  לא מעט לבנונים . חלקם היו אנשים טובים, רגישים, משכילים, מתוחכמים. כאלה שההתבוננות שלהם במציאות לא הייתה בצבעים של שחור ולבן אלא בהחלט, ברמה מורכבת של ניואנסים, אבל אפילו הם – כאשר היו מתחילים לדבר על ישראל – מייד היו קופצים להם הפיוזים והם היו מתחילים לדבר עליה בשינאה תהומית. ככה זה כשעוברים את מלחמת לבנון ושנים רבות של מלחמת אזרחים,  הפצצות וכל כך הרבה טרגדיות של קרובים, מכרים וחברים. כשהיה מדובר בישראל לא הייתה להם כל נכונות לנסות ולהבין את המניעים שלנו או מדוע פעלנו כפי שפעלנו. ישראל הייתה בשבילם  יישות שטנית של אנשים אכזרים.

אז נכון, אנחנו יודעים ומאמינים שאיננו כאלה ובאמת אנחנו לא כאלה, אבל זה הנראטיב שלהם. הם אנשים כחולים בספור כחול ואנחנו אנשים ירוקים בספור ירוק ( אולי כדאי להחליף את הצבעים, ירוק הרי זה צבע האיסלאם).

כאשר חיים בספור ירוק אז לא רק המציאות שמסביב ירוקה, גם העיניים שדרכן מסתכלים על העולם ירוקות ולכן ( אולי לא כמו בספור של יונתן גפן) אפילו אם איש כחול יופיע בתוך שדה הראייה שלנו, לא בטוח שנראה אותו.  ייתכן שנראה אותו,  ייתכן שנבין שהוא לא בדיוק ירוק כמונו אבל מעולם  מעולם, לא נוכל לראות את המציאות  דרך העיניים הכחולות שלו.

וזו הטעות הטראגית בתקשורת בין אנשים, בין גבר לאישה ,  בין קבוצות, בין עמים.

גם אם אנחנו מבינים שהאחר הוא שונה, שיש לו צבע שאינו הצבע שלנו, משום מה אנחנו חושבים, שהעיניים שלו רואות את העולם כפי שאנחנו רואים את העולם וזה לא ככה. העיניים שלו בצבע אחר ולכן הוא רואה את העולם אחרת ואין  , אין כל סיכוי שהוא יראה את העולם באותו הצבע שבו אנחנו רואים את העולם.

במצב כזה אין אולי  שום אפשרות לתקשורת. כדי שתהיה תקשורת, צריך בסיס מושגים משותף, צריך שפה משותפת. צריך לראות את המציאות דרך עיניים שיש להן אותו צבע.

אז מה יכולים לעשות? זהו לקח ההיסטוריה? אנו נידונים לחיות תמיד בתוך גיהנום של אי הבנת האחר?

כאשר איש ירוק פוגש איש כחול והאיש הכחול מעצבן אותו בעצם קיומו הכחולית בעולם הירוק שלו, קיימות כמה אפשריות:

1-     אפשר להרוג את האיש הכחול. ככה הוא יעלם מעולמנו. זה מה שעשו תמיד במלחמות.

2-     אפשר להעיף את האיש הכחול החוצה מהעולם הירוק שלנו אל העולם הכחול שלו.  גם את זה עשו תמיד במלחמות.

3-     אפשר לעקור את העיניים של האיש הכחול ולנסות בכח לשתול בתוך ארובות עיניו עיניים ירוקות. זה מה שעושים במשטרים טוטליטרים, בדיקטטורות. זה מה שניסו לעשות הנאצים, הקומוניסטים וכל משטרי הדיכוי. במשטרים אכזרים כאלה , עושים זאת באלימות בכפייה, אבל גם משטרים שאינם נחשבים לאכזרים, כמו למשל הדמוקרטיות המערביות,יש כל הזמן כאלה שמנסים להחליף את העיניים של כל מי ששונה, דרך תעמולה, פרסומות, גלובליזציה, תרבות של קוקה קולה, עתונות שהיא כאלו חופשית אבל ,בסופו של דבר ,מעבר למה שמתפרסם, יש בה  כל כך הרבה לוביסטים, מניפולטרים ואינטרסנטים מקייוואליסטים , שמחדירים מסרים מבלי שאנחנו אפילו מודעים להם.

4-      ויש דרך רביעית. קשה, כנראה לא כל כך מנצחת  והיא הדרך  של המחשבה המופשטת . הדרך שצריך בשבילה הרבה דמיון . הדרך של הסובלנות. הדרך שאומרת: העיניים שלי יהיו תמיד ירוקות והעיניים שלו יהיו תמיד כחולות ולכן אף פעם  לא אצליח לראות את העולם בצבעים הכחולים שלו. אין סיכוי. אבל אולי, אולי,  אוכל לפחות להבין את זה שהעיניים והמציאות שלו כחולים, שונים משלי וגם הוא שם, בצבעיו השונים  בתוך העולם שלי שהוא גם העולם שלו ולכן אולי במקום להרוג אותו או לגרש אותו או לעקור את עיניו אנסה להצטמצם מעט ולתת לו מקום בעולמי? כי העולם הזה הוא כאמור  גם העולם שלו ואם ננסה להאבק זה בזה כל שנצליח להשיג הוא שהעולם של שנינו יהיה קטן יותר.

לפעמים ההחלטה הזו נובעת מתוך נדיבות. בדרך כלל היא נובעת מחוסר ברירה, כיוון שכל הנסיונות להרוג או לגרש או לכפות דיעה אחרת, לא כל כך מצליחים ואז בחריקת שן, במרירות, בחמיצות, נאלצים לסבול את האחר ולפנות לו מעט מקום.

נכון, זה קשה אבל לעיתים קורים ניסים בהיסטוריה האנושית או סתם במערכות יחסים בין אנשים ומצליחים להפנים את העובדה שהאחר הוא אחר ואין סיכוי שהוא יהיה כמונו.

לפעמים נוצרים מצבים חברתים או משטרים או מערכות אישיות בין אנשים או בין בעל ואשה, בין הורה לילד או סתם בין אנשים שהם אחרים שדרכם אינה דרך האלימות, הריב והסבל. מצבים שבהם קורה איזה נס אלוהי שמאפשר למציאות פתאום ,לא להיות כחולה או ירוקה או אדומה או צהובה אלא פסיפס רב צבעים כשלל צבעי הקשת. יפה יותר, רב גוונים , עם הרבה ניואנסים וקולות  שירה נסתרים.

 אני יודע שבימים עצובים כמו היום, קשה להאמין שזה אפשרי אבל אני עדיין ממשיך לקוות.

אני יודע שזו לא מחשבה רציונאלית.

זה עניין של אמונה.

אני מאמין שבמלחמה התמידית בין בני אור לבני החושך . בני האור ינצחו.

אבל..... כדאי לזכור שכמו שאני  חושב שאני נמנה על בני האור,  גם  הם " הרעים", אלה שאני קורא להם "בני החושך" , מאמינים בכל לבבם שהם בני האור ושאני וחברי, אנחנו בני החושך.

ואולי, אם נצליח להפנים את התובנה הזו, שאין ממש רעים מוחלטים  ושאין ממש טובים מוחלטים.  יפתח איזה נתיב זעיר שיוביל אל האור שבקצה המנהרה.

כדי להבין את האחר, אי אפשר לנסות להפוך אותו למישהו בצבע שלי.

אבל שנינו יכולים אולי להפוך את עצמנו לאפורים.

וזו הדרך היחידה אולי האפשרית.

קודם להפוך את הכל לאפור

ואחר כך על הבסיס הזה לנסות לשתול ביחד  ערוגות פרחים עם הרבה צבעים וכיוון שנשתול את הפרחים האלה ביחד אז כולנו,  - בעיניים הכחולות או הירוקות שלנו -  נוכל לראות ביחד את כל הצבעים.