טנגו אחר

SAUDADE    לברזיל

געגועים לחוויה חושית – וכמיהה לטוהר שלהן, לנשים

משהו דרמטי  מאיים ועצוב יקרה אולי מחר. רוחות מלחמה איומות ינשבו מחר  עוד יותר איומות ממה שהיו עד עתה .ובתוך המלחמה כמה אנשים, אולי כמה נשים, אולי אני. מנסים להתכנס בתוך  עולם פנימי . להתקרב, להתידד, להכיר אולי . מנסים לשכוח...

ואולי גם זה יקרה מחר.

בימים עצובים כאלה של הרג ועצב תהומי אני נמלט אל הגעגועים . אני כמה לרוך הלירי של הנשים. כי  נשים אינן עושות מלחמה.

אני חושב על נשים מופלאות שהכרתי בחדשים האחרונים בישראבלוג. נשים שנשמתן יפה. נשים  שאני קורא אותן וחושב אחרת על החיים , בזכותן.

והן  קוראות את אשר אני כותב ואוהבות את אשר אני כותב וחולמות חלומות רחוקים דרך מילותי , נכמרות  דרך געגועי.

חלקן ואולי לא במקרה,  גם  חברות טובות ונפגשות לפעמים.....

אחרות קוראות ואיני יודע שהן קוראות

ולפעמים יש כאלה שהן אפילו ילדות ועוד לא ממש נשים, שקוראות אותי ואיני מבין מה בין עולמי לעולמן?.....

ואחרות אפילו לא קוראות, למרות שהייתי רוצה שיקראו ושיגיבו, אבל איתן זה קשר חד סיתרי.....

ועוד אחרות שאולי הן שם ואני איני יודע שהן שם....

ורובן אולי אפילו כולן.... הן רק מילים ומן הסתם, הן תמיד ישארו רק  שם – במילים,  רק במילים הכתובות.

 הגעגועים והכמיהות האלה מוקדשים  להן -  לרמה, סופי, מוקה, איריס, נטע, אני, שאקטי, אודיסאה, מצאתי את עצמי, קרם, ליה, המרקיזה פון או ,  אלוניטה, אורנה,  מישהי אלמונית, מיכלי , ג'וליאנה, זונה של מילים, שלגיה,אפרודיטה, מינימום, אודיה שהיא גם רבנית, ערגה (למרות שהכעסתי אותה בגעגועי), מלכת הכוכבים,  וחשפנית שחושפת ( שנעלמה) ומירי ש (של מחסן  הפסנתרים) ויש עוד אחרות......

לפני כמה חדשים ניסיתי להסביר מהי חוויה פאגנית. הלכתי בעקבות ניטשה ותיארתי   את החוויה הדיוניסית ואת החוויה האפולינית.

פעם לפני שנים הרבה, הייתי אדם אפוליני ( גם היום אני קצת כזה לצערי,  אולי אפילו הרבה). חושב יותר מידי, מתבונן רואה את המציאות מבחוץ, מהסס ולא מעיז לקפוץ אל המיים הזורמים של החיים האמיתים   אבל אז  החלטתי לנסוע לאמריקה הלטינית לטיול שנמשך יותר משנתיים והטיול הזה שינה את חיי.   בטיול הזה הפכתי  ( אם כי רק להרף עיין) לאדם דיוניסי וזה קרה בברזיל

זה קרה  בריו דה ז'אנרו. זה קרה בקרנבל.

אני עדיין זוכר את אותו יום מופלא . נחתתי לראשונה בשדה התעופה של ריו דה ז'אנרו. ביום הקודם עוד הייתי בניו יורק הקרה המושלגת וליבי  עוד נתון לאישה אמריקאית צפונית.  עוד מכרתי תכשיטים מעשה ידי ברחוב, עטוף בשכבות רבות של בגדים, רועד מקור, אנשים רבים לידי, נשים שאולי יקנו משהו, סתם עוברי אורח, כאלה שמנסים לשדוד את כספי, פקחים שרוצים להחרים את הסחורה שלי. קור בלב. אין מבטים. לא מסתכלים בעיניים.

ויום לאחר מכן שדה התעופה בריו. וכבר בשדה , מכת חום לחה, וצמחים טרופים ששולחים אצבעות ירוקות לכל עבר,  אצבעות עלים פתלתלות  שהשתלשלו מהקומות העליונות של שדה התעופה  מאיימות לבלוע  את כל האנשים כצמחים טורפים וכבר באולם של שדה התעופה, מולטיות חושניות שעוברות  מולי, שדיהן קופצות בעליזות  ועיניהן מפשיטות אותי במבטן.

המונית שרכה דרכה באיטיות משדה התעופה אל העיר. קילומטרים  רבים של  פאבלות עלובות.  בתי לבנים אדומים מהוהים, לוחות פח שכונות עוני, לכלוך, גרפיטי על הקירות. עליבות דחוסה של מליוני אנשים.....

ברדיו של המונית  ניגנו שירי סמבה, זה היה ממש ביום בו התחיל הקרנבל. יום חמישי בבוקר ואז לפתע מילאו את האויר החם של המונית, צלילים של שיר קסום מופלא, עד היום, זה השיר הברזילאי שאני הכי אוהב, אבל אז שמעתי אותו בפעם הראשונה -

SONHO MEO   קוראים לשיר הזה ושרות אותו, שתי זמרות שאני אוהב במיוחד, מאריה בטניה וגאל קוסטה . אולי   פעם גם אתרגם אותו, אבל אז לא ידעתי פורטוגזית.

לא הבנתי מילה, אבל השיר הזה נכנס לליבי ומאז לא יצא. היום כשאני מבין את המילים של השיר, אני יודע שהמילים הן בדיוק עלי, על החולם  המלנכולי שתמיד מחפש ותמיד מתגעגע אל הקסם.

פתאום - כשהשיר עדיין מתנגן ברדיו - פנה הנהג ימינה , יצא מתוך שורת הבנינים ואני ראיתי מול עיני המשתאות את מפרץ בוטפאגו, את הר הסוכר המפורסם,  והוא נראה ממש כמו בגלויות, כמו בסרטים, בדיוק אותו דבר. השמיים הכחולים, החום הלחות, צפורים עפות בשמיים, קצף הגלים, החוף הלבן, אנשים משחקים כדור עף על החול, החרוט של הר הסוכר, סלע  גרניט  שחור אפור המזדקר אל השמיים בהתרסה .

זה לא היה חלום, הייתי שם , ממש שם בתוך הגלויה. התמלאתי באור.

AY QUE SAUDADE

 ואחר כך הקרנבל. הקרנבל הראשון. מאז הייתי בעוד שישה קרנבלים  ולא רק בריו גם במקומות אחרים בברזיל . מקומות שבהם הקרנבל שונה , אולי אוטנטי יותר, פחות מתוייר, בסלבדור, באולינדה, במנאוס   אבל, אף פעם זה לא היה אותו דבר . אף קרנבל לא הפציץ אותי בכזו עוצמה תחושתית. מעולם לא הצלחתי לשחזר את החוויה הראשונית של הקרנבל ההוא .

 בקרנבל הראשון עדיין לא ידעתי פורטוגזית.

 בקרנבל הראשון היה הכל  כה חדש כה מסעיר. מיליוני נתונים חושיים, מסרים עזים  שהפציצו  אותי בשפה שלא הבנתי . אנשים שהתנהגו בדרך שלא יכולתי להבין את פישרה.  אני , האינטלקטואל, אני, שתמיד ניסיתי להבין את העולם במילים והנה, עולם מופלא מסביבי ואין לי כל דרך לפענח אותו, להבין אותו, לקטלג אותו, לשים עליו תוויות, להכניס אותו לתוך מסגרות, כלום. רק המציאות החושית שמפגיזה אותי בכל כך הרבה עוצמה והדרך היחידה שלי לקלוט אותה בכלל,היא דרך החושים  ולא דרך השכל.  מציאות שאופפת אותך ונכנסת ללשד הוויתך מבלי שתוכל להבין אותה לקלוט אותה בתודעה השכלית. מציאות שאין בה תובנה. מציאות שצריך להתמכר לה  ואחר כך פשוט לזרום איתה וללכת עימה לאן שהיא לוקחת , וללא יכולת אפילו ,לעצור להתבונן במה שקורה , לנסות להבין.

וככה הפכתי מאדם אפוליני לאדם דיוניסי......

אבל זה ארך רק רגע קט, כמה ימים של קרנבל שבהם הכל היה בווליום גבוה של חושיות ואחריהם  עוד  כמה שבועות בודדים ולא עבר הרבה זמן  וכבר התחלתי לפטפט בפורטוגזית ותוך כמה חדשים, גם לדבר אותה היטב.

רציתי עוד קרנבל. קרנבל שני.

חשבתי שהפעם. כיוון שאני מבין את השפה, אוכל להבין, לתקשר, להכיר. שהכל יהיה כמו בפעם הקודמת אבל הפעם – אצליח לחוות אותו לא כמו תייר גרינגו אלא כמו ברזילאי כמעט .

ואכן, זה מה שהיה, אמנם  הבנתי, תיקשרתי, הכרתי אנשים ובעיקר נשים, אבל  לא הצלחתי לשחזר  שוב באופן מושלם  את אותה הרגשה של חושניות מטורפת הלופתת את התודעה בכזו עוצמה . בקרנבל השני התבוננתי באנשים והם התפענחו לי, ידעתי מאיין הם באים, מאיזה מעמד חברתי הם ואם הם חכמים או טיפשים. ראיתי בחורות יפות שחמוקיהן חצופים ועיניהן בוהקות וניחשתי מה הן חושבות עלי. בחנתי שפתיים אדומות מחייכות ושיערתי איזה מילים יצאו מהן אם הן ידברו. בקיצור, קטלגתי, מסגרתי, שמתי תוויות.  כי באותה תקופה כבר ממש הבנתי את ברזיל ויכולתי לנתח אותה ולהבין תופעות ואנשים.

אבל ככל שהבנתי יותר כך הלכה והתחמקה ממני אותה חדווה ראשונית של אושר חושני. איבדתי את היכולת להתמכר כל כולי לחוויה ולשכוח מעצמי. חזרתי להיות אפוליני. לא ממש אפוליני יבש ומתבונן על המציאות מבחוץ כפי שהייתי לפני שנסעתי לברזיל, אבל פחות דיוניסי ממה שהייתי רוצה להיות

ממה שהייתי בקרנבל הראשון.

ומאז נותרתי עם הכמיהה עם  הערגה  והלב הנכמר ועם הגעגוע ה-Saudade  לאותו גן עדן חושי אבוד שנגעתי בו  רק לרגע. באותם  ימים ובשבועות הראשונים שלי בברזיל.

לעיתים . להרף עיין התחושה הזו חוזרת אליי לכמה שניות.

אני בתוך אישה ועיניה שוחקות.  אני מחבק אותה וראשי ריק ממחשבות..... אבל כמה שניות אחר כך, שוב אני בתוך החדר בתוך המבט בתוך הגוף שלי. שבריר הרגע של העונג, התמסמס לו והתאדה   ואני כבר נופל מטה מטה אל תוך הזמן. יוצא משיכחת העונג של הרגע אל הכאן והעכשיו .

או כמו לפני כמה ימים -  אני צופה בטלויזיה בפרק מהסדרה הברזילאית המצויינת " עיר הגברים" שלושה נערים שחורים משכונות העוני, מהפאבלות ,  מבלים כמה שעות של אושר בחוף איפנמה, מכירים נערות שאינן מעולמן, משתכשכים בגלי האוקיאנוס , רגליהן היחפות נוגעות בחול החם והם מחייכים ומחליפים משפטים באותה פורטוגזית מתנגנת.  לא משנה מה הם אומרים. הצלילים האלה מעבירים בי רטט. משהו  צובט לי בפנים. זכרון של אושר?  כאב עצוב של געגוע? שניהם יחדיו? משהו דומה הרגיש כנראה  מרסל  פרוסט כשכתב  על עוגיות המדלן   כאשר תיאר כיצד נגס בהן , אז כשהן נגעו בקצה לשונו  והוא הרגיש פתאום רגש  של מתיקות. משהו מוזר וקסום. תחילה לא הבין מאיין התחושה ומה מזכיר לו טעם העוגיות אבל אז לפתע הוא נזכר כיצד, שנים רבות קודם לכן, כשהיה נער, היה נוהג לאוכל את אותן עוגיות בבית דודתו בעת שנהג לבלות עם משפחתו חופשה בכפר.  ובעקבות טעם עוגיות המדלן,  התחילו לזרום האסוציאציות, וזרם התודעה שלו , נשא  אותו הרחק הרחק אל עברו, בעקבות הזמן האבוד , כדי לחיות את  אותו זמן  מחדש ואולי גם להמציא אותו בדרך אחרת שונה.

והלילה לילה של יום קשה

ואנשים נהרגו בלבנון

ואמהות רבות בכו ועתה כל חייהן ינסו שוב ושוב להחזיר אליהן את שברירי הרגע של  ילדן שנלקח בדרך כה אכזרית . יאבקו נואשות בזכרונות כדי שאלה ישארו טריים. ישארו את הבגדים עם הריח של הבן. את התמונות את הבלאגן של החדר.

כואב לי

ואיש לא יידע מה יילד יום

והיכן נחיה מחר

ואני מביט במציאות הנוראה הזו שכאלו מתרחשת בסרט אבל לא! זו המציאות! ואני  סוגר  את הטלויזיה ובורח כדי לשמוע  שוב את השיר של מאריה בטאניה ושל גל קוסטה וחושב על כל הנשים המופלאות שיש בעולם  נשים שהן כל כך יותר חכמות  וכל כך יותר עמוקות מאיתנו הגברים. נשים שלא עושות מלחמות.

שומע את השיר וחולם עליהן.....על אלה שפגשתי והכרתי ועל אלה שלא אפגוש מעולם.

ועל כן הקדשתי את המילים האלה שלי להן. כי בזכות המילים היפות שלהן  -  כשהן קוראות את געגועי - אני מצליח להתגעגע שוב ושוב מחדש

ולהמשיך לחלום......

תודה לכן, נשות ישראבלוג

Sonho meo

Sonho meo, Sonho meo

Vai buscar que mora longe

Sonho meo

Vai mostrar esta saudade, sonho meo

Com a sua libertade,

Sonho meo

No meu ceu  estrela guia se perdeu

A  madrugada fria so me traz melancholia

Sonho meo

Sento o canto da noite

Na boca do vento

Fazer a danca das flores

Do meo pensamento

Traz a pureza do samba

Sentido marcado do magoas de amor

Um samba que mexe o corpo da gente

 E  o vento vadio embalando a flor

חלום שלי, חלום שלי

 לך חפש את זה שכה רחוק

חלום שלי

 לך הראה את הערגה הזאת

חלום שלי

 ואת תחושת החופש המוחלט .

חלום שלי

 כי  בשמיים שלי כוכב הצפון אבד 

חלום שלי

ןהשחר  הקפוא רק  נושא בכנפיו

מלנכוליה

חלום שלי

חש אני את שירת הלילה

נישאת בפי הרוח

 מערסלת בריקוד את הפרחים

של מחשבותי

 מביאה עימה את טוהר הסמבה

הסמבה שמערבבת את גופות האנשים

כפרח שעף לאיטו ברוח