טנגו אחר

את הטקסט הזה כתבתי לפני המון שנים ב-1984. ישבתי בבית קפה במדריד וכתבתי על מפיות נייר טקסט מנוכר . הרגשתי שהעברית בורחת לי, הרגשתי שאיני מצליח להעביר תחושות למילים כתובות.

הטקסט על המפיות נשכח עזוב באיזה מגירה. כמה שנים אחר כך, קראתי שוב והעתקתי מחדש.  אחרי כמה שנים הטקסט שמעט שכחתי ,  נראה לי דווקא כמעניין. הטקסט אמנם מבולבל ואסוציאטיבי מידי אבל התחושה של הניכור ואבדן השפה העברית עברה בכל זאת.

אבל למרות זאת העברית ובעיקר הרצון והיכולת לכתוב התמסמסו. שנים לא כתבתי כמעט כלום. עד שהתחלתי לכתוב מחדש בבלוג.

הטקסט הזה , כפי שנכתב אז, היה מעין פרידה מהכתיבה בעברית ומהכתיבה בכלל.

כנראה שזה מתחיל אצלי מחדש התהליך הזה. אני מאבד את הרצון לכתוב. כנראה שבקרוב גם אסגור את הבלוג. עוד כמה ימים, עוד כמה שבועות.

אז כיוון שמעיין הכתיבה יבש בימים אלה, הנה הטקסט שכתבתי פעם, לפני שנים כה רבות.....

סוף אוגוסט 1984, רובע Lava  Pies  – מדריד

אני יושב בקפה ברביירי במדריד. אומרים לי שיש לו הסטוריה של מאתיים וחמישים שנה. איך קראו לה לבחורה שפגשתי פה ברובע לאבה פייה, הבחורה שהראתה לי את המקום  לפני שבועיים כשהרובע היה מלא חוגגים שיכורים מסנגרייה ובאויר צלילי קומביה, סלסה ומקצבים לטינים אחרים? רובע פועלים לאבה פייה. " רוחץ רגלייים" זה הפירוש. אוירה פרולטרית. אנשים עושים לי טוב בחיוכיהם הנעימים, אבל, הפייסטה נגמרה אתמול. הפועלים החוגגים בחוץ כבר אינם . כולם הלכו לישון. הסמטאות העתיקות של רובע לאבה פייה ריקות ואני יושב בבית קפה של אינטלקטואלים, קפה ברביירי ומנסה לכתוב דבר מה. יושב בצד וכותב. כותב כדי לכתוב או כדי למשוך תשומת לב? מנסה להידמות לסופרים של פעם, לסופרים שהיו כותבים בבתי קפה. הסופרים בפריס של שנות העשרים, של שנות החמישים. בביסטרוס הקטנים בעיר של עלי שלכת. בעיר בה אוהבים על ספסלי מתכת  לגדות הסיין בזמן שאנשים אחרים, בוכים את בדידותם לסילסולי אקורדיאון. אסוציאציות של פעם. להתחפש לסופר. לנסות לחשוב שאני סופר. פעם כשהייתי צעיר, בעת ששירתתי עדיין בצבא, ישבתי בבית קפה כזה בתל אביב. לקפה קראו "בית – הובן" היו לו קירות כחולים ואני הסתכלתי על הבכחוסים העליזים שהיו מצויירים עליהם וכתבתי ברגש על הכמיהה לנערות ששערן שיבולת. הייתי בן עשרים. היום  אני בן עשרים ותשע, יושב בבית קפה במדריד בין צעירים פסוודו מהפכנים ומרגיש זר. כולם מכירים את כולם. אותי, איש לא מכיר. מישהו זר היושב בפינה ואיש אינו יודע שהוא חולם על ולפראיזו, כמה לצ'ילה הרחוקה.

קפה ברביירי. קפה עתיק, שולחנות שייש בוהקים, כמו היו פעם בגלגול קודם, מצבות של בתי קברות. שוב אסוציאציה שאולה, לא שלי. ראיתי זאת פעם במקום אחר. בסרט הספרדי "הכוורת" המתאר חבורת אינטלקטואלים בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים, היושבת בבית קפה כזה ומכלה את זמנה בפטפוטי סרק. בסוף הסרט הם מגלים לפתע ששולחנות השייש בבית הקפה אינם אלא מצבות קברים. הסרט נגמר כאשר יושבי בית הקפה הופכים את השולחנות ומגלים את כתובות הזכרון למתים החרוטות בצד השני של השולחן. משל ציני על מצבם של האינטלקטואלים ותפקיד הסרק שלהם בחברה. גם אני מן הסתם דומה להם. מנסה להשלות את עצמי שאני אינטלקטואל ומבזבז את זמני מבלי להפיק תוצרת. מישהו שאפילו המטפורות שלו שאולות. ראיתי את שולחנות השייש שבקפה ברביירי, נזכרתי בסרט והצצתי מעשה משובה מתחת לשולחן. אולי אמצא כתובות קברים? לא מצאתי כמובן כלום. סתם בית קפה עתיק.

על התקרה פתוחי סטוקו בסגנון רוקוקו. מדלינוים וסלסולי פרחים. אנשים נכנסים ומברכים זה את זה -  Hola Pablo"  " Como estas Ricardo"" שומע את השמות, מקשיב למתק צלילי השפה הספרדית. שוב נזכר בצ'ילה. המדינה שבה הרגשתי לראשונה שאני מתחיל להבין את מתק השפה הספרדית. מקום בו חויתי תחושות של גבורה ואידיאלים ומאז, זהו ציר שבו מתמקדת אישיותי המבולבלת המחפשת מיתוס, המחפשת אתוס הרואי כדי להיות חלק ממנו.

מדוע איני יכול לכתוב? אי השקט שלי אינו רוצה להתרגם למילים כתובות. הרעיונות מתגבשים לי רק כשאני נמצא בשיחה עם מישהו אינטלגנטי. היכן אפשר למצוא שיחה? עם  מי? שיחה שתהיה אולי בסיס לספור שאולי ייכתב פעם? והרי בסופו של דבר איני יכול לזכור את השיחות שניהלתי בעבר, רק את חדוות הרגוש, את חילופי האנרגיה בין אנשים, את ההרפתקה שבמפגש, אבל את המילים מעולם איני זוכר. אחר כך הדמיון ממציא ספור, לפעמים אפילו כבר במהלך השיחה. אני מדבר עם מישהו והראש במקביל, כבר כותב ספור המתאר את אשר קורה באותו רגע ממש.

כך היו הדברים לפני כמה שבועות כשפגשתי את לורנצה. כבר אז ידעתי שזהו מאורע חשוב בחיי שמן הראוי לו שייכתב. לורנצה – לילית,  אותה פגשתי בקואימברה בפורטוגל. היום איבדתי את הטבעת שהיא נתנה לי, גם את כתובתה המדוייקת  ונשארתי ללא סימנים לקיומה של האישה הארצית – לורנצה. רק הזכרון נשאר ממנה, רק  הפנטזיה, טביעת אצבעותיה בדמיוני, מהות הנשיות, אישה שהיא לילית. לילית איתה ביליתי לילה של אהבה מושלמת בעיר קואימברה. עיר שגם היא הפכה לפנטזיה – מציאות מאגית בעבר הרחוק של מלחמות במוסלמים, לפני היות ליסבון לבירה. עיר שכבר בימי הביניים הייתה בה אוניברסיטה. עיר של מלומדים כבדי ארשת וארוכי גלימות הגוחנים בספריות אפילות על כתבי יד עבשים.  עיר של סוחרים יהודים, של תהילת עבר שנגוז, עליו מתרפקים בשירים במרתפי הפאדו, עם כוס יין ירוק ליד שולחן כבד שרים בעצב יחד עם הזמרת כבדת הבשר, שלבושה שחור ועיניה נוגות -  Coimbra ainda Capital (קואימברה עדיין עיר הבירה) קואימברה עיר בירה של עבר ערפילי. בהווה שלי שגם הוא כבר הפך לעבר, קואימברה היא בירה במחוז האהבות הפרטיות שלי. המקום בו אהבתי את לילית.

יושב וממלא שורות על מפיות נייר. מתוך הרמקולים הקבועים בקירות הסטוקו עטורי המדליונים, שומעים את בילי הולידי. קולה יוצא דרך הדלת לרחוב, לרובע, לעיר.... ודרך אותה דלת נכנסות בחורות יפות. הייתי רוצה להתאהב באחת מהן הלילה.

בחור צעיר נכנס לחדר, יש לו חולצת טריקו לבנה, מכנסי בז' ונעלי התעמלות אדומות, שפם ושיער מתולתל, צועני פריק שלאוזנו מקל כביסה. אני מתעצל לחשוב עליו. היה יכול להיות מעניין להמציא את הספור שלו. מיהו? מהו? עכשיו נכנסת נערה בלונדינית. גבר צעיר עם ווסט דרום אמריקאי, יושב בפינה וקורא. הנערה מנופפת לשלום ומצטרפת לשולחנו, יוצאת ממחזות הדמיון הפרטים שלי אל הבחור שבפינה. הלילה לא אתאהב בה, גם לא אמציא עליה ספור.

האישה הזקנה עם החלק הכחול שקצותיו לבנים, חוזרת אל הדוכן שלה שליד בתי השימוש. אישה זקנה בבית קפה עתיק המוכרת גלויות בסגנון ארט- נובו לצעירים החינניים של מדריד , צעירי ה-Movida Madrilena שלאחר תקופת פרנקו. היכן הייתה האשה הזקנה המרוויחה את לחמה ליד בתי השימוש של קפה ברביירי, בזמן מלחמת האזרחים? אולי גם היא ישבה אז ליד אחד משולחנות השיש, אישה צעירה עם עיניים מצועפות בלהט מהפכה, המביטה בתשוקה על הבחור הצעיר שממולה. כשהיא מסתכלת במבט עייף על הצעירים שמסביב, מי מזכיר לה את הגבר של נעוריה? אישה זקנה שכבר הייתה צריכה להיות מזמן במיטה, או ללטף חתול ליד האח הבוערת וללגום כוס תה חם מול הטלוויזיה והנה היא עדיין כאן באחת לפנות בוקר, מוכרת גלויות של פנטזיה לצעירים וריח בתי השימוש בנחיריה.

אתמול ראיתי אינדיאני אראקוני מצ'ילה. לוחם מיערות טמוקו עמד מהורהר בפלאזה מאיור. שערותיו הארוכות התנופפו ברוח והיה לו מבט יוקד. ידעתי זאת למרות שלא ראיתי את מבטו, כי עמד וגבו אילי.

איך יקראו לספור שלי שמעולם לא ייכתב? חלומות אבודים על צ'ילה?

הקפה מלא אדם. בצ'ילה כבר היו מזמינים אותי לאיזה שולחן. מישהו היה מברך אותי בהנפת כוס יין אדום ומחייך לעברי. צ'ילה, מחוז כיסופים. צ'ילה אליה אני חש כל כך הרבה Saudade. כמה מוזר, שרק המילה הברזילאית הזאת, מגדירה כל כך טוב את כיסופי לצ'ילה.

איך נכנסים לראש של המדרילניוס? מה עושים כדי שמישהו יזמינני לשולחנו? בואו מוזות חזרו אלי! חזרו כדי שאעלה לכן קטורת של מילים יפות. אלי הפעם ארגע בעזרתכן. מוזות, בואו אלי, עזרו לי לשמור לנצח בזכרוני את התחושות שאני מרגיש עתה בקפה ברביירי.

איפה הצ'ילני שאיתי אתמול בפלאזה מאיור. מדוע לא הרהבתי עוז לפנות אליו ולדבר עמו? לומר לו  Compadre או אפילו  Heuvon . היחידי שמרגיש בקיומי הוא אותו שיכור פריקי עם מקל הכביסה באוזן. הוא עומד בפינה ושותה בירה. כשאני מרים את עיני ומביט בו, הוא מחזיר לי מבט עצבני. קולה של בילי הולידי מחזיר אותי לימי ניו יורק העצובים. הבדידות של הלילה  מזכירה לי בדידות של לילה אחר. לילה של שיטוטים בסינגלס בארס. כמו הלילה, תשוקה להרפתקה שאף פעם לא באה. עוד ריב עם תייה, החברה שלי באותו זמן. מכירת תכשיטים בשלג, השדרה החמישית ערב כריסטמס. כל כך הרבה דברים שהתרחשו, קרו, נחלמו, הורגשו, ועתה הכל נגוז ורק מעט הזכרונות נשארו. האם אני חייתי כל זאת או אולי קרו הדברים למישהו אחר?

לפני יומיים ברגע של שעמום על שפת הבריכה במלון בגרנדה, ערכתי רשימה של כל הבחורות ששכבתי איתן בימי חיי. הריקנות של הרגע, חוסר הריגוש שבשגרה, הביאו אותי להיזכר ברגעים היפים של העבר, והרי אסור לשכוח את כל אותם רגעים בהם חילקתי נצח עם עוד נשמה. ועתה הכל נגוז. התפוגג לערפילי זיכרונות. האם אני זוכר את כולן בשמותיהן? את כל אלה בשבריר של רגע אחד לפחות בחיי, הן היו מרכז הוויתי? סילביה היתה הראשונה, לורנצה האחרונה. על לורנצה אני חייב לכתוב. לורנצה הייתה אחרת  כי לורנצה אינה סתם אישה. לורנצה  היא לילית, אישה שהיא שדה. תמצית הוויית הנשיות ומי יודע אם לא התגלגלה לנחש משהפציע השחר והיא עזבה את חדרי? אבל אני מתעצל לכתוב את הספור . דיי בכך שחייתי אותו ולמה לחלוק עם הנייר?  לכן  גם לא אכתוב את הספור על הבחורה הספרדייה שהראתה לי לפני שבועיים את קפה ברביירי ואת רובע לאבה פייס?

ואולי בכל זאת אנסה לכתוב?

הרחובות היו מוארים. פייסטה בכל סימטא. דוכני הסנגרייה היו גדושים באנשים, ובכל פינה קומבייה וריקודים. אני משוטט בין האנשים בין הסמטאות השמחות של רובע לאבה פייס ומנסה נואשות למצוא סוג של ריגשה שהיה לי בצ'ילה. אשליה שגם אני חלק מהשמחה, שיש פה ספור, זרימה בעלת משמעות בהיסטוריה, מאבק למען רעיון, חיפוש של צדק וחופש שגם אני משתתף בו . פעם אחת אתרום גם אני את חלקי למהלך ההיסטוריה ולא רק אצפה בה מהצד.

היא הייתה אישה עצבנית. שכחתי את שמה אך לא את פניה החושניות ואת גופה המלא הנשי. פגשתי אותה ליד הפלאזה מאיור ברחוב של הטאברנות ובתי הטאפס. ליד שולחנות העץ שרו צעירים ומישהו גם ניגן פלמנקו חובבני תמורת כוסית של יין. פתאום אני רואה בחורה בודדת הולכת בצעד מהיר, נכנסת לבר ויוצאת ממנו אחרי כמה דקות . לבושה היה זרוק, צעיף רחב ושמלה הודית. כמו הייתה יפיפיה ירושלמית מהנחלאות ואני ביישן, לא יודע להתחיל עם בחורות, במיוחד עם כאלה שיש להן מבט עצבני המחפש הרפתקה. הלכתי אחריה מבר לבר  ובכל בר שתיתי עוד כוסית של יין שנותרה חצי מליאה על הדלפק עד שאזרתי אומץ , התקרבתי אליה ושאלתי אם תוכל להדריך אותי כיצד מגיעים לפלאזה מאיור. הבחורה נבהלה מעט אך משראתה את פניי מקרוב, נרגעה והחלה לשוחח עימי. היא ספרה לי שכבר קודם לכן היא הרגישה שאני עוקב אחריה וזה הכניס אותה ללחץ. תמיד המשטרה בעקבותיה, כך היא סיפרה. מאז שעסקה בהברחות זהב מפנמה לקולומביה. אחר כך היא ספרה לי על ההרים הירוקים של קולומביה ועל לוחם הגרילה שכה אהבה, למרות שהיה מרביץ לה ואף פעם לא היה מגולח. היא  גם סיפרה לי על סוכני החרש שנראו כמו מרגלים מהסרטים של הוליווד ועל האינדיאנים טובי הסבר שבבתיהם נהגו להסתתר והכל במשפטים מבולבלים שאיני זוכר מהם דבר. אחר כך היא לקחה אותי לרובע לאבה פייס שבדיוק הייתה בו פייסטה והראתה לי את קפה ברביירי שבו אני יושב עכשיו וכותב, מקווה אולי שהיא תיכנס לפתע?

עכשיו שמו תקליט של גלן מילר. קצת משונה לשמוע סווינג בין הקירות העתיקים של קפה ברביירי. גלן מילר לוקח אותי לניו יורק, למנהטן, כן גם שם גרתי פעם. אני ממשיך להיות עצוב, למלא מפיות נייר באותיות צפופות ולהשתכר מהמון ספלים של קפה שחור.

בחורות יפות, מבטים עורגים. ספרדים צעירים מתחילים אלה עם אלה, בחיוך בהצתת סיגריה, במבט. אני בן עשרים ותשע. בגיל כזה כבר אין גדלות במצב של סופר בפוטנציה. תמיד אהיה כזה, הבטחה למשהו שאינו מתממש. מחשבותי מבקשות את לורנצה, את לילית. האם ידעה לורנצה מה מסמלת לילית כאשר אמרה לי שכך היא אוהבת שיכנו אותה? לורנצה גרה ברחוב מוסקבה 62 במילאנו. האם היא תקבל את המכתב שאשלח לה?

תמיד אני נכנס לסיטואציות מסובכות ללא מוצא ללא עתיד. אני מנסה להתרכז בסיפור של לורנצה. האם הוא שונה מאחרים? ספור עם הרבה רומנטיקה וקסם . ספור המתרחש במקום אחר, כאלו שום מקום. מקום שאינו מתקשר לכלום בעברי, שלא הייתי בו מעולם וכנראה גם לא אחזור אליו. קואימברה המוזנחת. האוניברסיטה העתיקה שעל הגבעה מעל העיר. הבתים המתפוררים והגווילים בספרייה שפעם הציתו מחשבות רעננות על המטפיסיקה של המלאכים ועל הדרקונים המנהמים שמעבר לגלים הרחוקים שרק מחכים לבלוע את הקראוולות הקטנות.  ספינות האוקיאנוס הנועזות שעל סיפונן מלחים פורטוגזים מבוהלים המחפשים את הדרך אל הזהב שבהודו, אל איי התבלינים שבמזרח אל ממלכתו האגדית של המלך יוחנן הנוצרי. כשזמרת הפאדו בליסבון שרה על קויימברה, מלאו עיניי דמעות. לא הבנתי  מאיין הנוסטלגיה להדר של עיר נידחת בפורטוגל ולתקופת הזוהר שלה לפני יותר מחמש מאות שנה.

נהר המונדאז'ו של קואימברה, נצץ באור הירח. קר. שלושה בחורים מתרחצים במיים הקפואים. אני רואה את שריריהם הבוהקים במיים ונזכר בפלג של טראנקוזו בדרום בהאיה בברזיל. כשאני מנסה לספר ללורנצה ההולכת לצידי, על טראנקוזו, איני מצליח להעביר את התחושות. רק אני מצליח להיסחף בזכרונותי לטראנקוזו. איני מצליח לסחוף עימי את לורנצה וגם טראנקוזו נראית לי כה מרוחקת עמומה. אני מרגיש שהיא מתחמקת ממני, ששוב אינה שלי.  מישהו אחר היה בטראנקוזו. לא ייתכן שזה היה אני. כל כך הרבה שביבי  זכרונות שאינם מובילים לשום מקום. אהבות שלא יוצא מהן כלום. הרפתקאות של דמיון. הלכי נפש עצובים וחיבוטי נפש. מה היה קורה אילו? ואיך מסבירים כל זאת ללורנצה ועכשיו גם היא כבר הפכה לזכרון.

יש אוירה מיוחדת בבית הקפה הזה. מה מקומי בכל אשר מסביב. לא ברור. לכן אני נזכר שוב בולפאראיזו שבצ'ילה. אריאל ואני משתכרים יחדיו, יוצאים מחובקים לרחוב ושרים שירי מולדת של מלחים עברים בעיר נמל עם רגל מעץ. רגע יפה, צביטה של רעות, יין לבן, מרק סמיך עשיר של פירות ים. מה עוד אכלנו באותו ערב בולפראיזו?

צ'ילה, שוב אני חוזר לצ'ילה. רעיונות לא חסר. איך שוזרים אותם למיבנה? איך אפשר להעביר את המרקם המשונה של הרפתקאות חיי אל הכתב. אני יושב וצופה בעצמי כותב. כותב כמו אוטומאט מנוכר. העברית שבפי דלה. עמוס עוז או א.ב. יהושע כבר לא אהיה. איזה דיאלוגים אני מתאווה להמציא הלילה? איש בן עשרים ותשע החי לבד, הבונה פסלים של רעיונות באויר, כמו טיפות התלויות בזרם הזמן, כמו גבישי קריסטל, כמו טיפה הנוטפת מברז, לרגע היא קריסטל וכבר היא נופלת ונעלמת. אז בקפה בית- הובן בדיזנגוף של אמצע שנות השבעים, יכולתי להתרכז ולחשוב עם הנייר. אז הייתה לי שפה. עכשיו אני מתאמץ נואשות להחזיר רגעים שנגוזו. רגעים בהם הלכתי ברחובות והמצאתי לי חיים בדמיוני.

ליל שכרות בניו יורק. מוצאי יום ראשון בשדירה השלישית. קורה ג'ין הולכת מולי בשלג וגבר שחור חסון מחבק את כתפה. אחר כך הלכתי לאבוד בין הברים של השדרה השלישית. הרבה ברים, חיפוש אחרי בחורה יפה. אולי. אולי? אולי דווקא הלילה אמצא אותה? לא מצאתי אותה. בדרך הביתה אני עובר ברחוב ארבעים ושתיים. היה שם מעין בר של קריוקי שאת צליליו שמעתי מהרחוב. הצצתי פנימה וראיתי על הפסנתר אישה בלונדינית עם חזה שופע בת ארבעים לערך . מבטה נתקל במבטי ואז היא חייכה והזמינה אותי להיכנס פנימה במבטא רוסי כבד. אני זוכר את המיקרופונים את השירונים עם השירים ממחזות הזמר של ברודוואי. את הדגלים הרבים של ארה'ב והסרטים הירוקים והאדומים של קריסטמס. כולם היו במצב רוח טוב באותו בר ואני ישבתי בצד, לגמתי בעגמומיות כוס של יין וקינאתי בזוגות המאושרים שבחדר. לפתע הרגיש מישהו בקיומי. שיר לנו גם אתה משהו? מאיפה אתה. מישראל? רוצה לשיר לנו הבה נגילה? לא רציתי לשיר הבה נגילה. התחלתי לשיר שיר אחר, עצוב אולי. שרתי על עין גדי. איש לא הכיר את השיר  והוא עיצבן אותם. איזה כבד אתה למה שלא תשיר הבה נגילה. הבה נגילה הבה נגילה, התחילו כולם לשיר במקהלה. ברחתי משם ושנאתי כל כך את ישראל באותו רגע. כמו ששנאתי אותה בשבוע שעבר כאשר הייתי עם קבוצת מטיילים ישראלית על אוניה בלילה בסביליה על נהר גאוודלכביר. גם הישראלים האלה שרו בחדווה הבה נגילה ואני לא ידעתי לאן להימלט. לרגע הפכה האניה אל מול האורות הזהובים של החיארלדה ומגדל הזהב שהשתקפו בנהר הכסוף, ליקב בראשון או למועדון זמר של שרלה שרון. ככה צריך. אלה ישראלים גאים. אין להם משבר זהות, כמוני. גם כשהם במערב ליבם יוצא למיזרח , לישראל, הארץ הכי טובה בעולם, ושימותו מקנאה כל האנטישמים האלה....אך אני לעומת זאת כמה הרחק מערבה אפילו יותר מערבה מאנדלוזיה, לולפראיזו, לטראנקוזו.

אני כאן בספינה, המציאות שמסביב, אור הירח במים, מגדל החיראלדה המורי, כל אלה אינם אלא הזייה. הזמר העליז של הבה נגילה שבוקע מגרונותיהם של הישראלים הבטוחים בעצמם ובמולדתם, זוהי המציאות האמיתית שלי שממנה לא אוכל לברוח לעולם. ישראל שאני שונא, חלום ציוני שנגוז.

הלילה אפשר לגמור את ההצגה. המסך יורד על בית הקפה ברביירי ברובע לאבה פייס שבמדריד העתיקה. מקום שאיני שייך אליו ושאיני יכול אפילו להמציא ספור כאלו אני שייך אליו.

מחיאות כפייים לבני גודמן שגמר לנגן מתוך קירות הסטוקו הספרדים. זמן לקום וללכת. אדיוס.

אני יוצא. הרחוב קר. אני מהלך שיכור מקפה שחור ופואמה מספר עשרים של פאבלו נרודה עולה בזכרוני.

בבר אחר אני כותב על מפית נייר –

En esta noche quiero emborachar me. Quiero senitr que hubiese nasido espanol, que puedo pensar en esta idioma bonita.                                                                             

   Esta noche quisiera enrolar palabras de poesia en mis labios.

   Que bonita, que pobre es mi espanol.

   En esta noche  lejano de Madrid, en el bario Lava pies.

   En esta noche quisiera sonar sobre las playas magicas de  Valparaiso, quiero sonar  sobre Chile querida que no es mia.     

.

(הייתי רוצה בלילה הזה להשתכר, הייתי רוצה להרגיש שאולי הייתי יכול להיוולד ספרדי, לחשוב בשפה יפה זו. בלילה הזה הייתי רוצה לגלגל בין שפתי מילים של שירה. כמה יפה,  כמה דלה הספרדית שבפי.

בלילה הרחוק הזה במדריד ברובע לאבה פייס. בלילה הזה הייתי רוצה לחלום על החופים הקסומים של ולפאראיזו, הייתי רוצה לחלום על צ'ילה שאינה שלי).

עוד בר, המוסיקה רועשת. העברית נעלמת לי.

עכשיו אני בבר אחר.

En esta noche  descubri algo. Estoy perdiendo mi idioma.  Yo no siento el hebreo.  

     No puedo escribir..

     Soy un intelctual sin idioma.

     No tengo idioma.               .                                                                                          

(בלילה הזה גיליתי משהו. אני מאבד את שפתי.  איני מרגיש יותר את העברית, איני יכול לכתוב, אני אינטלקטואל ללא שפה, אין לי שפה.)

אני שונא את העברית. מה אני עושה כאן הלילה? איש מתופף על הדלפק. זה המלצר. המלצר מתופף על הדלפק עם שני מקלות תיפוף אמיתיים. מלצר מתופף. איש בודד עצוב מנגן בלי קהל. מנגן אפילו בלי תוף. לי אין שפה, למלצר אין תוף. יש לו כתובת קעקע. יש לו מכונת משחק אלקטרונית לתופף עליה. מכונת חישוב ערומה, מכונת קפה שבורה, מכונת אדם מקולקלת. מלצר מתופף על צלחת גומי על הדלפק עם שני מקלות תיפוף. וידאו מנגן בשביל אף אחד. בחורה בודדת בפינה. כותב על מפיות. בוכה על אבדן העברית. מסתכל על הדלפק ועל מקלות התיפוף. מסתכל על צלחת הגומי ולא מבין דבר.

בחורה בצד לא מגיבה, לא מסתכלת , לא בוכה, לא מדברת, שקועה בתוך עצמה, לבדה.

המלצר המתופף נראה כמו פיראט – לא מגולח, מראה רע, שיניים רקובות. צעיר עם מבט משונה שנועץ בי מבט, זוקר לעברי נעלי התעמלות ורודות ועגיל באוזן.

נכנסת זונה. רעבה למין? לאוכל. לאהבה. פריכה שמחפשת  אותי.......

אני בחוץ....

קר....

אין לי שפה.

אפשר ללכת, אפשר להיעלם . דבר לא יקרה הלילה. כמו  שלא קורה אף פעם . כמו שלא יקרה יותר לעולם.

אדיוס.