8/2006
דדלוס ואיקרוס - ציור של ברוייגל ושיר של אודן
באחד הבלוגים היפים שיש כאן, הבלוג של מיז קיי. שיש בו תמיד הרהורים יפים על ספרות מצאתי את הקטע הבא:
נזכרתי בציור של ברויגל, עם שתי הדמויות שבו – האב והבן הנופל, שכנפיו נמסו בחום השמש. דדלוס, הארכיטקט והקוסם הדגול, יצר את הכנפיים האלה כדי שהוא ובנו יוכלו להימלט מצריח הכלא. הוא הזהיר את איקרוס שלא יעוף קרוב מדי לשמש, אך הילד סירב להקשיב לו וצנח אל הים. אך דדלוס אינה דמות תמימה בסיפור. הוא סיכן יותר מדי למען חירותו, ובשל כך איבד את בנו."
(- סירי הוסטוודט, "אשר אהבתי". תרגום בועז וייס, הוצאת מודן)
אחד הדברים היפים ביותר בספרות הוא האופן שבו ניתן לקחת רעיון מסוים ולהעתיק אותו בזמן ובמקום להקשר אחר לגמרי. לא מפתיע לכן שהשבוע, עם ליקוק הפצעים שאחרי המלחמה והבאתם למנוחות של החללים האחרונים, חשבתי שוב על התפיסה הזו בנוגע לאיקרוס ודדלוס. מלחמה, אחרי הכל, היא עדיין עניין גברי. וחשבתי על הדרך שבה המושגים הגבריים של צבא, מלחמה, הקרבה וגבורה עוברים, מן הסתם, מאב לבן. איזה משא נורא של אשמה ואחריות מרגיש אחר-כך אב שבנו נהרג בקרב. גם אם הוא אינו אשם במות הבן, וללא ספק הוא אינו אשם, הוא עדיין חש אחראי. וחשבתי לא רק על דדלוס ואיקרוס, אלא גם על אברהם ויצחק, שאול ויהונתן, דויד ואבשלום, דויד ואורי, נתן וליאור. איכשהו, תמיד מדברים על הכאב של האמהות. אבל איזה משא כבד מוטל על כתפי האבות ששכלו את בניהם במלחמות. ואולי המשא הכבד הזה הוא בעצם העול הקשה והמכאיב ביותר של ההורות בכלל: הידיעה שאתה אחראי, גם כשאתה לא אשם.
והנה הציור שמוזכר בבלוג של מיז קיי. הציור של ברוייגל על דדלוס ואיקרוס ואליו הוספתי שיר מופלא של אחד מגדולי המשוררים,, ויסטן יו אודן .
אודן נולד ב-1907 ובמלחמת העולם הראשונה עדיין היה ילד.אבל אין ספק שדור המשוררים המיוסר של הצעירים שהיו מבוגרים ממנו אך במעט - ואשר החוויה המעצבת שלהם, הייתה מלחמת החפירות האיומה שבמזרח צרפת - השפיע באופן מכריעה על יצירתו .
בשיר הזה מתייחס אודן לציור הזה של ברוייגל ולמבט המיוחד של האמן שרק הוא מצליח לראות את הסבל האנושי הפרטי של היחיד בעוד עולם כמנהגו נוהג ואף אחד כמעט ,לא שם לב לטרגדיה שהתחוללה זה עתה.
הנה הציור של ברוייגל, והשיר של אודן, אותו ניסיתי לתרגם לעברית.
Landscape with the Fall of Icarus
Peter Breughel, the Elder (1525-1569)
Musee de Beaux arts
w.h. Auden
About suffering they were never wrong,
The Old Masters; how well, they understood
Its human position; how it takes place
While someone else is eating or opening a window or just walking dully along;
How, when the aged are reverently, passionately waiting
For the miraculous birth, there always must be
Children who did not specially want it to happen, skating
On a pond at the edge of the wood:
They never forgot
That even the dreadful martyrdom must run its course
Anyhow in a corner, some untidy spot
Where the dogs go on with their doggy life and the torturer's horse
Scratches its innocent behind on a tree.
In Breughel's Icarus, for instance: how everything turns away
Quite leisurely from the disaster; the ploughman may
Have heard the splash, the forsaken cry,
But for him it was not an important failure; the sun shone
As it had to on the white legs disappearing into the green
Water; and the expensive delicate ship that must have seen
Something amazing, a boy falling out of the sky,
had somewhere to get to and sailed calmly on.
מוזיאון לאמנויות יפות
וו.יו.אודן
בעניין הסבל הם לא טעו אף פעם,
רבי האמנים: כה היטב הם הבינו
את מקומו האנושי; איך הוא נוטל את מקומו
בעוד מישהו אחר אוכל או פותח חלון או סתם מהלך לו לאיזה מקום.
כיצד זה, בעוד הזקנים משתוקקים ביראה
לנס הפילאי כדי שיוולד אל העולם
יש גם ילדים שלא ממש אכפת להם אם זה קורה,
בעוד הם מחליקים על בריכת מיים בשולי היער.
הם לא שכחו מעולם,
שאפילו שריפה על המוקד התרחשה היכן-שהוא בפינה,
בחצר מטונפת, שבה ממשיכים הכלבים את חייהם הכלביים
וסוסו של התליין משפשף את אחוריו התמימים אל גזע עץ
בעוד מישהו אוכל, פותח חלון או סתם מתהלך
ב'איקרוס' של ברויגל, למשל: איך הכל פונה עורף, בשאננות, לאסון:
האיכר החורש שמע אולי את נתז המים, את הזעקה הנואשת ,
אבל לגביו זה לא היה כישלון חשוב
השמש זרחה, כי זו דרכה , על הרגליים הלבנות שנעלמו במים הירוקים ,
והספינה המהודרת , שראתה בוודאי משהו פלאי: נער נופל מן השמים
הייתה צריכה הרי, להפליג לאיזה מקום ונסעה לה בשלווה הלאה.
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
