טנגו אחר

בימים האחרונים אני קורא הרבה בשיריו של קונסטנדינוס קוואפיס.

הנה עוד שיר האהוב עלי במיוחד

והפעם, הוספתי גם כמה הסברים היסטורים.....

מיריס: אלכסנדריה, שנת 340 לספירה

 כשנודע לי על האסון, על כך שמיריס מת,

הלכתי לביתו גם אם בדרך כלל

אני נמנע ללכת לבתיהם של הנוצרים

וביחוד בעתות אבל או חגים.

עמדתי בפרוזדור. לא רציתי

להכנס פנימה. הבחנתי היטב

שקרובי המת מביטים עלי

בתמיהה ואיבה גלויה.

החזיקוהו בחדר הגדול. ממקום עמדי

נראתה פינה שלו בלבד.

ראיתי מעט: שטיחי קיר יקרים

וכלי הכסף וכלי הזהב.

עמדתי ובכיתי בפינת הפרוזדור

וחשבתי שכל אספותינו, טיולנו

יהיו חסרי כל ערך בלעדי מיריס.

וחשבתי על כך שלא אראה אותו עוד

בהילולות הלילה היפות והמושחתות שלנו –

מבלה נפלא, צוחק, מדקלם שירים

באותה תחושה מושלמת של המקצב היוני –

וחשבתי איך אבדתי לעולם ועד

את יפיו , איך אבדתי לעולם

את הנער הזה לו סגדתי עד טרוף.

כמה נשים זקנות, לידי דיברו בקול נמוך

על יום חייו האחרון –

על שפתיו בלא הרף שמו של כריסטוס

צלב בתוך ידיו. –

ואז נכנסו לחדר שבו הונח

ארבעה כהני נוצרים ואמרו תפילותיהם

בלהט רב נשאו קולם אל ישו

או אל מרים ( איני בקי בעניני דתם).

ידענו כמובן שמיריס הוא נוצרי.

מן הרגע הראשון ידענו זאת, מרגע

שהצטרף אלינו לפני כשתי שנים.

אבל הוא חי בדיוק כמונו

שוחר תענוגות אף יותר מכולנו.

פיזר את כספו לרוב על בילויים,

שווה נפש לשמו הטוב בין הבריות.

השתתף במרץ רב בקרבות  הליליים

כשחבורתנו נתקלה בחבורה יריבה

מעולם לא הזכיר את דתו

ופעם אמרנו לו שנקחהו

עמנו למקדש של סרפיון.

הבדיחה שלנו כמו גרמה לו מורת רוח

- כן עכשיו אני זוכר.

וכן אני נזכר בשני מקרים נוספים.

פעם כשנסכנו נסך לפוסידון

הוא נשמט ממעגלנו והביט לכוון אחר,

ופעם כשאחד מאתנו אמר בהתלהבות:

"ינצור את חבורתנו ויחסה עליה

אפולו הגדול, כליל היופי" מיריס לחש

(האחרים לא שמעו) "את כולם פרט לי".

הכוהנים הנוצרים בקולות רמים

התפללו לעלוי נשמת הנער –

הבחנתי באיזו דקדקנות

באיזו שימת לב לפרטי פרטים

של כלי דתם הכינו את הכל

לקראת הלויה הנוצרית.

ולפתע תקפה אותי תחושה כה משונה,

חשתי כאלו מיריס הולך ממני, הוא,

הנוצרי, לפתע התאחד

עם בני דתו ואני הפכתי

זר, זר גמור. חשתי אפילו

ספק שמנקר: שמה תשוקתי הוליכתני שולל

ולמעשה לדידו, תמיד הייתי זר. –

הסתלקתי מיד מן הבית המפחיד

ברחתי חיש מהר בטרם יסלפו

בנצרותם, את זכרו של מיריס.

מדוע אני אוהב כל כך את השיר הזה על מיריס?

בשיר הזה מצליח קוואפיס בשורות מעטות בלבד, להעביר כמה תחושות:

 השיר הוא שיר של קינה ואבדן. שיר אהבה מרטיט וגעגועים לאהוב שהלך לו לבלי שוב  אבל  במקביל, מצליח קוואפיס לתפוס ולהמחיש בדרך גאונית ממש, רגע מסויים בהיסטוריה של המערב: את הרגע  של המעבר בין הפאגניות והנצרות.

אלכסנדריה בשנת 340 היא עדיין העיר הגדולה והחשובה באימפריה הרומית. רומא הבירה הגדולה של המערב כבר נמצאת בתהליך של ירידה וניוון. העמים הגרמנים הברברים עדיין לא כבשו אותה, אבל באותה תקופה כבר עבר מרכז הכובד הכלכלי של האימפריה למזרח הים התיכון.  למזרח ההלני ששפתו הייתה יוונית. אלכסנדריה במצרים ואנטיוכיה בסוריה היו שתי הערים הגדולות והחשובות. אלכסנדריה הייתה גם הבירה התרבותית של העולם דובר היוונית ושל המערב בכלל. הספרייה הגדולה באלכסנדריה שנוסדה כארבע מאות שנה קודם לכן ,הייתה הספריה הגדולה בעולם. כבר במאה הראשונה לפני הספירה הצליח אחד מהמלומדים באלכסנדריה לחשב בדיוק של כמה מאות מטרים 'את היקף כדור הארץ ( לא זה לא היה  קולומבוס שגילה שכדור הארץ עגול, היוונים ידעו זאת הרבה לפניו) בחצר המלך תלמי גם  הציג יום אחד מהנדס, עגלת צעצוע הנעה מכח הקיטור....

אבל העולם הרומי איבד את חיוניותו. הדתות והאלים הרבים שהגיעו מהמזרח, מיתרה, קיבלה, איזיז ואוזיריס וכל פנתיאון האלים של פעם'  הפכו יותר ויותר רק לשעשוע והטקסים שלהם  היו  למופעים שאין בהם באמת חיבור לרז ולסוד אין בהם תשובות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי, אין בהם אנרגיות שיכולות לתת תקווה.

 פחות או יותר באותו זמן, ברומא הרחוקה ,כותב פטרוניוס את סאטריקון ובו הוא מצייר את הדקאדנס של העולם הרומי, את התחושה של אבדן הדרך את התעייה האינסופית בלבירנטים של הילולות חושניות כדי להדחיק  פחד ממשה אפל מיסתורי שמאיים להרוס  את הכל .

דת חדשה הנצרות. דת של מוסר, ושל חוסר ספקות. דת  שיש בה תקווה, הבטחה משהו טוב יותר, בעולם הבא. דת שיש בה אהבה אבל אהבה ללא תחושות פיסיות של עונג. הצליחה להביא ללבבות תחושה של בטחון, אמת להתכנס בה.

בשנת 324 מחליט הקיסר קונסטנטין להפוך את הדת הזו לדת מועדפת. באותה שנה  הוא גם יעביר את בירת האימפריה לעיר נידחת במזרח, על מיצרי הבוספורוס, לביזנטיון. העיר הזו תיקרא על שמו קונסטניפוליס ותוך פחות ממאה שנה היא  תהפוך לעיר החשובה באימפריה  ותתחרה בערים הגדולות האחרות במזרח, אלכסדריה ואנטיוכיה.  גם הנצרות תשתלט על העולם הרומי במהירות. קיסר אחד, יוליאנוס הכופר ,שמלך בין השנים 361 ל-363 , עוד ניסה להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר את דת השמש ואת הפולחנים הפאגנים הישנים , אבל יוליאנוס מת והנצרות המשיכה במצעד הנצחון שלה.

אבל אז בשנת 340 איש עדיין לא יכול היה לדעת שכך יהיה מהלך הדברים.

הארועים שהתרחשו 16 קודם לכן, בשנת 324 בביזנץ היו רחוקים. בשנת 340 אלכסדריה היא עדיין עיר של פעילות אינטלקטואלית נמרצת ושל הילולות חושניות. כותב השיר שאוהב את מיריס, אינו מודע כמובן למהלך ההיסטוריה, אינו יודע שהעולם שלו, העולם הפאגני היווני, ההלני, ההדוניסטי, הסוגד לאסטטיקה של היופי הסוגד לחושניות, עומד להעלם. כותב השיר אינו מבין בכלל מהי הנצרות,  אינו תופס מהי אותה דת חדשה, מוזרה,  הדת של מיריס. דת  שבאה מהמדבריות של המזרח, דת ללא אור המפחדת מתשוקה ומתענוגות הגוף אבל נותנת תקווה לנשמה.

 אהובו של מיריס המתאבל אינו יודע שהדת הזו עומדת למחוק את עולמו אבל הוא מרגיש שהדת הזו לוקחת ממנו את מיריס.

התהליך ההיסטורי הכללי מתגלם ביד האמן של קוופאיס, לטרגדיה של איש אחד יחיד שאיבד את אהובו.

והשיר הזה הוא גם שיר על אשליה.

על האשליה שבאהבה ועל האשליה שביחסים בין אנשים בכלל.

על כך שמה שנדמה כאושר מושלם - במיוחד  ברגעים של עונג ותשוקה –  הוא שקר ורמייה ושהמציאות ( ומהי המציאות? ) היא חמקמקה ואין באפשרותנו לתפוס אותה ממש.

האהבה האמיתית היא פנטסיה, אידאה, מחשבות, זכרונות.... וכך צריך לשמור אותה - רק בתודעה.

והנה פוסט שכתבתי לפני כמה חדשים על אותו עולם חושני פאגני שנעלם

אפולו ודיוניסוס - התעלסות פאגנית