טנגו אחר

היינו בטיול מאורגן, אני הייתי המדריך והוא היה אחד המטיילים. קארסנטי קראו לו, כן, נדמה לי שזה היה שמו. גבר נאה גרוש, תלתליו שחורים ועורו שחום , בן ארבעים ותשע. הרווק היחיד בקבוצה. כל השאר היו זוגות נשואים בגיל העמידה ועוד כמה גברים ונשים נשואים שהגיעו לטיול לבד, ללא בן זוג.

את קארסנטי לא עניין כלום. לא הנופים היפים, לא השווקים האינדיאנים או הופעות הפולקלור. קארסנטי בא לטיול כדי לזיין. כמה שיותר זיונים וכמה שיותר בחורות.

כאשר היינו בריו בתקופת הקרנבל, הצליח יום אחד קארסנטי לזיין שלוש בחורות באותו יום. שתיים מהן היו זונות שפגש על החוף ואת השלישית מצא ברחוב רוקדת שיכורה. אולי גם היא הייתה זונה אבל עם קארסנטי היא שכבה בחינם, כך בכל אופן הוא סיפר.

"תגיד קארסנטי, איך אתה יכול לזיין כל כך הרבה בחורות באותו יום?" "זה בכלל לא קשה", הוא ענה. "אתה עוד צעיר אבל תדע לך שבגילי, יותר קל להתרגש ולהתחרמן משלוש נשים שונות מאשר שלוש פעמים עם אותה אישה."

כאשר היינו בפרו, פגש קארסנטי במוזיאון  הארכיאולוגי בחורה בת עשרים יפיפיה. מה היא מצאה בו איני יודע, אולי גם לה הוא שילם אבל כאשר נסענו בסוף השבוע  לאיי הבייסטס , לראות כלבי ים וקורמורנים , קארסנטי החליט להישאר בלימה ולזיין.  אחר כך סיפר לכל הגברים בקבוצה, שהיה לו סוף שבוע מהמם ושגם בפעם הבאה - אם יצטרך לבחור בין קורמורן לבחורה - לא יהסס לרגע. ברסיפה הוא אפילו התחיל עם ילדונת בת 16. מולאטית יפה שעיניה נוגות  ,  והוא לא התבייש לצרף אותה  לסיורים שלנו ולהציגה כ"ידידה"......

ועכשיו היינו בלב הג'ונגל.  מרחק ארבע שעות  מהעיר איקיטוס בפרו  ,  בלודג' אליו הפלגנו בסירת מנוע קטנה, שההתקדמה  לאיטה במעלה הנהר הרחב שצבעו  כהה,  כאשר משני צידנו חומות של עצים גבוהים, שרכים, ערב רב של מטפסים ועלים מכל הצורות וירוק חדגוני שאין בו גוונים. משעמם הג'ונגל, לא כמו שחשבתי בדמיוני, כשהייתי ילד וכשקראתי את לובונגולו מלך זולו. בג'ונגל הזה לא קורה כלום ולא  רואים בו חיות כלל , רק יתושים. פה ושם  אולי זנב של קוף מתחמק באחת הצמרות, מידי פעם צרחות של עוף מיסתורי אי שם במעבי היער וכל העת רחש בחש של אלפי צרצרים וחרקים שאינם שוקטים לרגע.

כשהגענו ללודג' חיכה לנו אנטוניו המדריך, אינדיאני שתספורתו קצרה, משקפי שמש ריבאונד על מצחו והוא לובש זוג מכנסי ג'ינס אופנתים.  בשעות אחרי הצהריים שירכנו את רגלנו בג'ונגל הבוצי  והלח כשגופנו נוטף מיים ונוצץ מזיעה רבה . אנטוניו  תיאר בציוריות את חיי השבטים האינדיאנים בג'ונגל והרבה בהסברים  על הצמחים השונים. מידי פעם שבר עלים בצורת סייף  לרצועות ארוכות וקלע מהם  כתרים מסוגננים, לראשיהן של הנשים בקבוצה. קארסנטי השתרך בסוף הטור בפנים מיוסרות. "לאיזה חור הבאת אותנו , אלה יסטור, את מי בכלל מעניין כל היבחושים האלה. יש פה בכלל בחורות?"

"תגיד קארסנטי אתה אף פעם לא מתעייף ?"  "אף  פעם"  ענה לי קארסנטי, "רק תביא לי כוסית  ואני קם לתחייה."

"אתה באמת חושב שאפשר למצוא פה בחורות? קארסנטי? "

"אפשר ,  בטח שאפשר. רק צריך לחפש, תשאל את אנטוניו המדריך, בטח הוא יודע". נראה לך שאני אשאל אותו?" תמהתי,  "אני חושב שאתה מתחיל להגזים קארסנטי."

"אם אתה לא רוצה אז אני אשאל אותו, לא צריך טובות אסתדר בלעדיך . "

וקארסנטי באמת שאל את אנטוניו איפה יש בחורות. ואנטוניו למרבה הפלא דווקא חשב שיש לו פתרון ....

מאוחר יותר אחרי ארוחת הערב, אותה אכלנו במרפסת גדולה מעל הנהר שהייתה מוארת בעששיות, התקרב אלי אנטוניו ואמר לי. "שמע, יש מישהו בקבוצה שלך, שרוצה שאקח אותו למקום שיש בחורות. אתה מסכים? אם אתם רוצים אני יכול למצוא  סירה ולקחת אתכם לשם."

 י

קארסנטי ארגן לו  עוד שני גברים מחברי הקבוצה ובשעה אחת עשרה בלילה  חיכה לנו אנטוניו עם סירת מנוע על הגדה החולית של הנהר.  הייתי עייף נורא אבל הייתי חייב להצטרף, אחריות של מדריך.

הלילה היה שחור ואפל, ללא ירח. עצי הג'ונגל הכהים ניצבו מולנו כקיר גבוה  שאין דרך להבקיע בו פתח כניסה . עלינו לסירה שבה כבר המתינו  עוד שני ריברניוס ( בני הנהר(    מהוהים בגיל העמידה שצקצקו להם בספרדית עלגת, צחקו  והצביעו כל העת על ארבעת הגרינגוס המשונים שנסעו עימם בסירה.

"לאן אנחנו הולכים אנטוניו?" "אל תדאג", ענה לי אנטוניו,"אתם בידים טובות, סמוך עלי."

אנטוניו ניסה להדליק את מנוע הסירה ומשך שוב ושוב בחבל שהיה אמור להתניע אותו . המנוע נשאר דומם. אנטוניו ניסה שוב ואז נדלק המנוע והחל לתקתק בקולות מונוטונים חרישים.

יצאנו אל הנהר. אנטוניו החזיק בהגה הסירה והיישיר כל העת מבט אל האופק השחור . כמאתיים מטר מאתנו ליד גדת הנהר, ראינו עשרות רבות של זוגות עיניים נוצצות אדומות. "קאיימאנים", הפטיר אנטוניו ביבושת, "לא כדאי להתעסק איתם. הם מסוכנים. אתה רואה, הצביע על צלקת מכוערת ברגלו, זוהי מזכרת מקאיימן כזה ,מזל שאני עדיין פה".

לאט לאט התרחקנו מהגדה, עד שהיינו במרחק של כחמש מאות מטרים מהחוף. את הגדה השנייה בכלל לא ראינו, כה רחוקה הייתה.  חושך מצריים אפף אותנו מכל עבר, דממה, פה ושם איוושת גלים חרישית. לפתע התחיל לרדת גשם. הצטמררנו במושבנו, אך  לסירה לא היה  גגון ולא היה לאן לברוח כדי להסתתר מהגשם שהצליף בחזקה .  מסביב אין כלום, רק טיפות המיים שנופלות אל הנהר ברשרוש. היינו בסוף העולם, לא היינו באף מקום . זו המציאות שלנו כרגע. מיים שחורים, אויר לח, יתושים טורדנים, שמיים כהים, חומות הג'ונגל    סוגרות על האופק במרחק, נעלמות כמעט בתוך הערפילים . כאלו היינו כאן תמיד וישראל היא חלום רחוק מטושטש. עכשיו אנחנו פה ורק הנהר הוא המציאות האמיתית שלנו.

מנוע הסירה נדם. אנטוניו משך בחבל וניסה להדליק אותו שוב. המנוע נשאר דומם. אנטוניו משך שוב ושוב בחבל בתנועות פראיות נואשות  אך המנוע עמד במריו.  "חכה רגע, אמר אחד הריברניוס, עכשיו הוא כבר מוצף בדלק, תן לו לנוח".

שקט. עכשיו אפילו אין קולות של תקתוק מנוע. דממה, גלי הנהר התנפצו בקול חרישי אל דפנות הסירה. ישבנו לנו, שבעה איש. ארבעה ישראלים, שלושה מקומים, הסתכלנו בגשם היורד, בחשכת הלילה, בשמיים שהיו קרובים קרובים. התחיל להיות קריר. איש לא דיבר.

פחדתי. מה אנחנו עושים פה בלב האמזונאס רק חסר שמישהו בהנהלת החברה יידע  שהייתי כזה לא אחראי.  אבל עד אז, איך יוצאים מפה? היישרתי מבטי לאופק וניסיתי לאמוד את המרחק עד הגדה הקרובה. אני שחיין טוב אבל האם יהיה זה רעיון מוצלח ,לשחות כך במיים השחורים בין כל דגי הפיראניה והקאיימנים?

קארסנטי התחיל לרעוד. "הכל באשמתי, זה הכל באשמתי. בגלל שרציתי בחורות...."

"די תשתוק היסה אותו אחד הישראלים. תשתוק. לא רוצים לשמוע אותך ......"

אנטוניו קם ממושבו, ניגש למנוע ומשך עוד פעם בחבל. המנוע נדלק שוב וקול תקתוקו התערבב באנחת רווחה גדולה שיצאה  מפי כולנו.

המשכנו להפליג כך בתוך החושך עוד שעה ארוכה ואז הפנה אנטוניו את ההגה ימינה והחל להתקרב לגדה הנהר  לעבר שורה של כחמשה צריפי עץ מוגבהים שהיו בנויים על כלונסאות ארוכים בגובה של כארבעה מטר מעל קו  המיים. כל הצריפים היו חשוכים מלבד צריף אחד שבו דלקו עששיות רבות וממנו נשמעו צלילי קומביה.

"לאן אתה לוקח אותנו אנטוניו?"

יש פה מסיבה, רציתם בחורות לא?

התקרבנו לצריף ואנטוניו קשר את הסירה למזח. שני הריברניוס שנסעו איתנו, נעלמו להם בין העצים.

 פסענו על המזח לעבר הצריף וראינו בפנים כשלושים אנשים , ריברניוס עלובים וביניהם כעשר נשים. הגברים והנשים היו יחפים כולם. בני בלי גיל, לרבים מהם חסרו שיניים. הנשים, כמה צעירות, כמה זקנות יותר, מקומטות, פניהן ירוקות משהו. כולן בשמלות אפורות מהוהות, ללא כתפיות ושרוולים  שהיו  מונחות בחוסר חן על גופן. נשות נהר ללא יופי, תערובת של אינדיאנים עצובים ונוודים היספאנים מוכי גורל שאיש כבר אינו זוכר מתי הגיעו למקומות שכוחי האל האלה. 

 נכנסנו אל מעגל האור שבפתח ואז פסקה המוסיקה באחת. כל הגברים והנשים נשאו אלינו את ראשיהם בפליאה, דומה שאף פעם הם לא ראו גרינגוס כמונו.  מאיפה נחתנו עליהם מתוך הנהר השחור והגשם  בשעת לילה מאוחרת זו?   Vengan, Vengan  ( בואו , בואו,)  חייכו לעברנו כמה מהם במבוכה,   אחד הריברינייוס, איש אפור ונמוך קומה , התקרב  והגיש לנו כוסיות של פיסקו זול. Por favor  .  שני זוגות המשיכו לרקוד להם לצלילי הגרמופון הישן שהופעל במנואלה .  צלילי קולות הקומביה - שמישהו ניגן פעם , עשרות שנים קודם לכן,  בלימה הרחוקה שליד חופי הפאסיפיק - ניסרו את חלל הג'ונגל המאיים. שני הגברים הרוקדים , ניסו להתעלם מנוכחתנו והצמידו את עכוזי הנשים בכח לירכיהם. שאר הנשים ישבו להן בשורה מבויישות והשפילו את מבטן לרצפה.

"תראה איזה מכוערות אלה תראה, לאן הבאת אותנו אנטוניו לאן". לחש קארסנטי ספק בזעם ספק בצחוק. "בטח חושב שאנחנו רוצים לזיין את המאכלועות האלה, חסרות השיניים. יש גבול בחיי."

הבטתי את קארסאנטי בחיוך זדוני משהו." אין לך ברירה, קארסאנטי, אתה לא מכיר את המקומיים האלה, הם עוד עלולים להיעלב..... ואז איך נחזור ללודג'?  אני יודע שאפשר לסמוך עליך, קארסאנטי, בטוח שגם הפעם לא תכזיב....."

"אתה באמת חושב?" גמגם קארסאנטי במבט מודאג , "אני בטוח, קדימה, זה תלוי רק בך, אם נצליח לחזור בשלום הלילה".

קארסנטי הנהן בראשו במבט עגום ואז התקדם לעבר שורת הנשים .

"טרה סאנטה, חרוזלם, חזוס, יו דה טרה סאנטה (ארץ הקודש, ירושלים, ישו, אני מארץ הקודש)",  אמר קראסאנטי שוב ושוב . הנשים הרימו את ראשן וחייכו במבוכה, "רוצה לרקוד?" לחש קארסאנטי בעברית   לעבר אישה צעירה, אולי בת חמש עשרה.  הצעירה קמה, יישרה את קמטי שימלתה והחלה לנענע את עכוזה מול קארסאנטי שהביט בי במבט  אבוד..... ועכשיו מה עושים? לאן אפשר להמשיך מפה?

קארסאנטי המשיך להתנועע לצלילי הקומביה. הישראלים האחרים נשארו לשבת בצד וגמעו מספלי הפיסקו שלהם .

קארסאנטי המשיך לרקוד עם הבחורה כמה דקות ואז פסקה המוסיקה. הבחורה קדה לעברו קלות וחזרה למקומה. קארסאנטי ניגש לבחורה השניה והזמין גם אותה לרקוד.  הישראלים האחרים  נשארו לשבת בצד והתבוננו בקארסנטי והאישה שרקדה איתו. כמה דקות אחרי זה, השיר  נגמר וגם הפעם חזרה הבחורה למושבה.

קארסאנטי רקד כך עם כל הנשים שבצריף, עם הצעירות ועם הזקנות ואפילו עם הילדות.

כשגמר לרקוד עם האחרונה, נפנה אלי ומבטו כעוס. נו?  ועכשיו מה? לא נראה לי שיצא לי זיון הלילה, וחוץ מזה ראית איזה מפלצות יש פה?

אז נלך? שאלתי אותו?  "כן נלך," החזיר לי קארסאנטי, "אין מה לדבר, התאמצת, אבל הסחורה שהבאת לנו, מה אומר לך, קצת משונה....."

"זה מה שיש, אל תשכח אנחנו בלב האמזונאס....."

כבר הולכים? שאל אנטוניו? "לא שתיתם כלום, בקושי בקבוק פיסקו אחד......"

עלינו לסירה. הפעם אנטוניו הצליח להתניע אותה במכה אחת...... אולי מישהו תדלק אותה בינתיים בפיסקו......

חזרנו ללודג' בשלוש בבוקר. למחרת היינו מאוד עייפים. קארסאנטי ושני חבריו נשארו לישון כל הבוקר ולא הצטרפו לסיור לכפר של האינדיאנים, אבל אני הייתי המדריך והייתי חייב לקום.....

כמעט עשרים וחמש שנה עברו מאז אותו לילה, מאז אותה מסיבה בלב המאפליה של הג'ונגל. מסיבה בסוף העולם על גדת האמזונאס החשוך, בלילה ללא ירח, עם נשות הריברניוס ועם קארסאנטי רב האון.  מאז, כל פעם כשאני שומע את מיקצב הקומביה, אני נזכר באותה שורת נשים עגמומית ועלובה, היושבת בשורה ומחכה שאיזה גרינגו משונה, שבא כאלו משום מקום, יזמין אותה לרקוד ויספר לה שהוא בא מהטרה סאנטה........

טרה סאנטה. יש מקום כזה בכלל?