טנגו אחר

אתמול פירסמתי פוסט קצר ובו קישור לכתבה המספרת על תימניה שהפכה לרוכבת סוסים בקרקס בגרמניה. כמה קוראים ביקשו ממני שאנסה לכתוב את סיפורה. ניסיתי היום, ולא כל כך הצלחתי אבל במקום זאת כתבתי דווקא כמה מילים, על מישהי שעשתה מסלול הפוך......

ציירת דנית שהפכה לנזירה אתיופית בירושלים

זהו ספור אמיתי, האשה הזו קיימת, ייתכן שהיא עדיין חיה. אני מניח שאינה קוראת בלוגים, אבל אם היא תקרא את מה שכתבתי אליה  במקרה זה לא יהיה נורא. לא אכתוב עליה דברים שיכאיבו לה או שאולי יגרמו לה נזק. מצד שני איני חושב שהייתי רוצה שתקרא את הפנטסיות הארוטיות שלי............

השם הדני של האישה הזו  היה "קירסטן פדרזן", אבל בירושלים מכירים אותה ( או אולי צריך לדבר בלשון עבר , אולי היא אינה בין החיים יותר) כ"אחות אברהם". אני הכרתי אותה פעם ראשונה בסמינר של החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. עם הזמן התברר לי שהיא כותבת תואר מוסמך על תולדות העדה האתיופית בירושלים. התואר הזה נהפך לאחר מכן לדוקטורט. אני תוהה מה כתוב על הדיפלומה שלה איזה שם, קירסטן פדרזן או האחות אברהם? בפרסומים האקדמים שלה היא עדיין נקראת קירסטן פדרזן          (למשל Kirsten Pedersen, The History of the Ethiopian Community in the Holy Land. (Jerusalem, 1983 )     אני אקרא לה  האחות אברהם. כך תמיד רצתה שיקראו לה. אני זוכר אותה על אופניה מגיעה מתנשפת  לקמפוס בגבעת רם, אישה חייכנית עם עיניים כחולות כמו נשים סקנדינביות כה רבות, שפניהן טובות, עורן צח וחלק ונגוהות של אור בחיוכן. בדרך כלל נשים כאלה לבושות מכנסי ג'ינס  וחולצה משובצת  לפעמים הן לובשות חליפה מחוייטת אבל האחות אברהם הייתה כולה שחורה. גלימה שחורה ארוכת שרוולים . מצנפת שחורה על ראשה שהיה מגולח כליל. כתובות קעקע כחולות של צלבים על מצחה ועל כפות ידיה. דמות קודרת של פרישות ועצב מלנכולי של דפים עתיקים ומזמורי תפילה נוגים  אבל העיניים, העיניים, תמיד היה בהן כל כך הרבה אור.

פעם, לפני שנים רבות, הייתה קירסטן פדרזן נערה דנית מחוננת שנולדה למשפחה לותרנית אדוקה. אולי היא נולדה באיזה בית חווה מוקף כרי דשא ירוק והרבה חזירים אולי היא הייתה דווקא בת למשפחה בורגנית מקופנהאגן ואולי היו לה אפילו הורים אתאיסטים. איני יודע, היא אף פעם לא סיפרה לי על ילדותה דבר, מלבד העובדה שכשהייתה צעירה, למדה אומנות ורצתה להיות ציירת.

אבל היא לא נהייתה ציירת אלא  החליטה  , כאשר הייתה בת שמונה עשרה , לעזוב את הדת הלותרנית הפרוטסטנטית ולהפוך לקתולית ובסופו של דבר הייתה לנזירה ברומא ולמדה פילולגיה ולמודים קלאסים באוניברסיטה של הוותיקן ואז פרצה מלחמת ששת הימים וירושלים "אוחדה כעיר שחוברה לה יחדיו" וקירסטן פדרזן החליטה שהיא רוצה לחיות בארץ הקודש וללמוד את שפת התנ"ך. באותה תקופה כבר ידעה שפות רבות: אנגלית, צרפתית איטלקית ,  גרמנית, רוסית, לטינית, יוונית עתיקה ( עם הזמן, במרוצת חייה גם למדה, ערבית, עברית, אתיופית וגאז ( שפת הקודש האתיופית))  אני זוכר שפעם  שוחחנו על נושא מסויים ופתאום היא הזכירה את הסופר הארגנטינאי בורחאס שאהב לכתוב על הספרות הסקסונית העתיקה והסאגות האיסלאנדיות. תמיד היא הפתיעה אותה ברוחב ידיעותיה וכל פעם שאלתי את עצמי מחדש לאן היו מתגלגלים חייה אם לא הייתה בוחרת בחיי נזירה.

ארץ התנ'"ך , ירושלים, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, איכזבה אותה, משהו היה חסר גם שם  אצל הנוצרים בארץ הקודש, היא הרגישה שאינה מוצאת את השפה המדוייקת  שאליה ערגה,  את אורח החיים שיחבר אותה אל האל.  הקתולים היו קונפורמים מידי לטעמה, יותר מידי שבויים במסגרות היררכיות ובפוליטיקה של ההווה.  אצל הפרוטסטנטים לא הרגישה שיש בכלל חיבור לאלהים, אולי כי הם הזכירו לה את העולם ממנו באה. ואז יום אחד היא פגשה את הפטריארך האתיופי של ירושלים. אדם משכיל נאור שהיה לו חיוך פנינים רחב  וסקרנות אין חקר והם נהפכו לידידים ובעקבות המפגש הזה הרגישה קירסטן שסוף סוף שמצאה קהילה נוצרית שהזכירה לה באורח חייה, - כך היה נדמה לה – את מה שהצטייר בדמיונה,  כאורח החיים של הנוצרים הקדומים, את הקצב הפנימי של תנועת הנזירות שהחלה במדבריות מצריים במאה השלישית לפני הספירה. קירסטן פדרזן הצטרפה לכנסייה האתיופית ומאז קראו לה "האחות אברהם".

בכנסייה האתיופית גם הצליחה להתחבר מחדש לכשוריה האמנותים והחלה לצייר איקונות בסגנון אתיופי. עד היום אפשר לראות כמה איקונות שציירה בכניסיה האתיופית שליד כנסיית הקבר, לצד מנזר החושות האפריקאי שצמח לו על גגה של כנסיית סנטה הלנה.  פעם אחת היא גם ציירה עבורי במיוחד איקון אבל , כדי לא לפגוע אולי ברגשותי, בהיותי יהודי, היא בחרה לצייר לי ספור מהברית הישנה.

בתקופה בה הייתי משוטט הרבה בסימטאות העיר העתיקה, הייתי נוהג לעיתים לבקר אותה בקיתון הצר שלה במנזר האתיופי בעיר העתיקה. האחות אברהם הייתה מכינה לי כוס תה בנענע ואנו היינו יושבים בחדרה הצר ומשוחחים. תמיד רציתי לשאול אותה, מי את האחות אברהם? מה מתחבא מתחת לחיוך הטוב שלך ועינייך הכחולות? האם ידעת פעם גבר? אהבה? אבל לא העזתי לדבר איתה אף פעם על חייה האישים. הצלבים הכחולים הקטנים שהיו מקועקעים על לחייה ומצחה נראו בעיני לפעמים כגבישים של דמעות. הייתה בארשת פניה לצד החיוך הטוב,  גם קמטים של מרירות ועצב. תחושה של חיים מוחמצים אבל אולי היה זה רק בדמיוני. השלכה שלי על חייה. אולי היא באמת הייתה  אישה שאין בה ספקות?

עם השנים איבדנו קשר. אני שוטטתי בעולם והאחות אברהם נשארה בירושלים.  כל כמה שנים, היינו נפגשים במקרה בסימטאות העיר העתיקה והאחות אברהם הייתה מברכת אותי בשמחה. פעם אחת, אפילו המלצתי עליה בפני עתונאי צרפתי ידיד שחיפש נושא לכתיבת מאמר שונה על דמויות בירושלים והוא אכן כתב עליה כתבה מרתקת ב – Paris match .

בפעם האחרונה שראיתי אותה, דמו כבר פניה לקלף מקומט, באותו זמן היא הייתה בת שישים או שבעים. פניה היו עצובות והיא סיפרה לי שהיא אינה מתגוררת יותר עם האתיופים אלא במנזר צרפתי בהר הצופים.  מה קרה?  שאלתי אותה. " הכל התחיל להתדרדר מאז שידידי הפטריארך נפטר. הפטריארך החדש היה איש נבער מדעת וטיפש שלא הסכים שאלמד באוניברסיטה. איש אנלפבית שגם שנא נשים. לא הרגשתי נוח איתם, עם האתיופים  ועזבתי " " אז את כבר לא נזירה אתיופית?" שאלתי אותה.  " אני מעדיפה להגדיר את עצמי היום כנזירה אקומנית ( כלל עולמית) " ענתה לי בחיוך.

ניסיתי למצוא היום בעולם הוירטואלי  סימנים לאחות אברהם. האם היא עדיין בין החיים? אני יודע שהיא צולמה פעמים רבות אבל לא מצאתי תמונות שלה במנועי החיפוש. אולי מישהו יכול לעזור לי?

   אחת מקוראותי, נוסעת אין עצור      נענתה לאתגר חיפשה  ומצאה עבורי תמונה באיזה אתר דני ומי שמבין דנית גם יוכל למצוא שם פרטים ביוגרפים נוספים  על האחות אברהם. התמונה נראית לי עדכנית למדי  (המאמר באתר האינטרנט הדני הוא מ-15 לינואר 2004, אני מקווה שתכן המאמר אינו "אחרי מות")   אם היא בחיים עדיין, היא צריכה להראות בערך כמו בתמונה. חבל רק, שלא רואים בתמונה את עיני התכלת הנהדרות שלה ואת חיוכה הכובש.