טנגו אחר

רגע - אישה

ישבתי מולה במטבח ביתה ושתיתי קפה.

הילדים הקטנים  שלה שיחקו בחדר הסמוך,   נכנסו מידי פעם וביקשו תשומת לב. הבטתי בה. אישה,  צעד קפיצי של פנתר דרוך, משהו בהילוכה  גברי כמעט. אצבעות של פועלת, ללא טבעות או ציפורניים צבועות . שיער ששיבה זרקה בו, פנים בלי איפור.

והרגשתי שהיא  יפה בעיני. כי היה משהו בחיוך שלה בעיניים, שהיה בו  איזה כח חיות מלא אנרגיה, זיק של אש בעיניים. מבע רגיש שמוביל למחוזות חלום רחוקים , אינטלגנציה עמוקה .

ודיברנו רק מעט. לא יכלנו לדבר ממש ,הילדים הפריעו כל העת. אבל אולי המילה "הפריעו " ,אינה במקומה, כי כשהם התרפקו אליה, היא הביטה בהם במבט מלא אור וחיבקה אותם שוב ושוב, כאלו היו גורי חתולים. ואני הסתכלתי עליה -  כל כך אישה, כל כך אם, וראיתי איך היא גדלה,  איך היא מתעצמת, כשהיא מתחברת בנהרה של צחוק עם ילדיה  ולהבות של אש משתרגות ממנה בחיבוקי אהבתה, וכמה ניצוצות אף מגיעים אלי  ועוטפים גם   אותי.

לא שכבנו, גם לא הרגשתי צורך לשכב עימה.  לא הרגשתי תשוקה מתגברת, קורים של אנרגיה מינית הנטווים ביננו. זה לא קרה הפעם וזה לא היה צריך לקרות. הפעם היינו  במחוזות של רוגע מלטף, במרחבים  של חיבה.

רק לפני שבוע הייתי בתוכה והרגשתי לרגע שנשמתי רועדת באשליה של חדווה עילאית ולא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם. ואחר כך היינו באותו מטבח והיא ישבה באותו כיסא ועישנה סיגריה , בשמלה קצרה ורגליה כפופות על הכסא ושפתי ערוותה חשופים וגלויים ואם הייתי יכול', הייתי שוכב איתה אז שוב, רוכן מעליה על שולחן המטבח ונשרף עימה בתשוקתי.

ואחר כך כל אחד התפוגג לתוך חייו. אני  שקעתי שוב אל  מערבולות חיי העגומות  והסבוכות והיא חזרה לדהרתה המתמשכת לעבר ריגושים חזקים יותר, חוויות  קצה אחרות , גברים חדשים. חיה את הרגע כל העת ולא נעצרת אף פעם ,  כדי לשאול ועכשיו?  היכן אני נמצאת? ואולי היא כן שואלת ,אבל אני איני שם כדי למצוא יחד עימה את התשובות וספק  אם אהיה שם  אי  פעם באמת.

ונפרדנו בחיבוק חרישי. רגע של שקט משותף. של שתיקה. של קירבת נפש.

ואני ידעתי שעוד אהיה שם שוב, בתוך החיבוק השקט הזה   גם אם אנו מפליגים, אני והיא, כל אחד בנתיבי קסם אחרים ולכן כנראה לא נוכל להפליג לעולם באותה סירה. אבל הגלים שלנו הם אותם גלים והקצף המתערבל שלהם מעיף אלינו את אותם רסיסים ואנו קולעים רסיסי גלים אלה במחרוזת של ערגונות משותפת . רסיסי ערפל שנוגעים לא נוגעים בנשמתנו. איזה רז. הד לנשמת  ים אחר . ים שאולי הוא שם ואולי הוא לא שם ואולי הוא לא יהיה לעולם.

ועכשיו נותר הזכרון. זכרון של רגע. הרף עיין  של תחושת יחד. מציאות? אשליה?

מה זה חשוב....

 רגע אחד שבו  נדמה שהחיים הם משהו אמיתי.....