החאמאם הטורקי - Jean-Auguste-Dominique Ingres - 1862
מה היא חושבת האישה אדומת השיער בקדמת התמונה, זו שמבטה פונה החוצה אל המתבונן? מה היא אומרת לעצמה? משהו במבטה מרמז שהיא משועממת. לא כמו שתי הנשים האחרות שלצידה, המקשיבות לנגינה ומחבקות זו את זו ברוב חשק. אפשר ממש לראות את הבעת התענוג בפניה של האישה משמאל ,מרכינה את ראשה אל שקע כתפה בזמן שחברתה מלטפת קלות את פיטמתה.
ואולי עדיף היה לה, לשכב פרקדן להשען אחורה על שתי ידיה להביט במנגנת בתשוקה מיוסרת כמו האישה האחרת מאחור , זו ששוכבת על השטיח, ונראה שהיא עומדת עוד מעט לפתוח לרווחה את רגליה בתנוחה נפקנית מזמינה....
כמה ערגה יש בפניה של האישה בקידמת התמונה . אולי היא אומרת לעצמה: " עד מתי! עד מתי אהיה כאן בתוך עדר הנשים הזה, מתי יבוא איזה גבר רב און ויחלץ אותי מכאן, אוף, כמה שאני רוצה שמישהו יתעלס עימי כבר באהבים"
ואולי היא פשוט עייפה ....
ואולי היא חושבת, שכבר נמאס לה מהמוסיקה הקלאסית המזרחית הזו, מייחלת שמישהו יחליף דיסקט וישים איזה קטע של קווין.
יתחיל לצעוק בקולי קולות Scaramush scaramush
ואולי .....
אולי היא חולמת על אביר שנפשו מסובכת שיבוא וילחם בדרקון. במפלצת שבתוך מחשבותיה......יציל אותה מעצמה....
1819 - Jean-Auguste-Dominique Ingres רוג'ירו מציל את אנג'ליקה
ואולי היא חושבת עלי......
האם היא יודעת שאני קיים?
האם היא יודעת מי אני?
אני והסקרנות הבלתי נלאית שמעוררות בי הנשים . אני המכושף מהקסם של האישה באשר היא אישה, חכמה, רגישה , חושנית, מינית, מיוסרת, אבודה. כל חיי אני מחפש אותן, את הנשים מחפש אותה, את האחת, את זו שכאשר אציל אותה מהמפלצת, שמאיימת עליה תדיר, אוכל גם להבין, מהו הדרקון ההוא שמכרסם את נשמתי....
האם היא קיימת בכלל?
ואולי לעד נגזר עלי ללכת לאיבוד בתוך הלבירינט לתעות סחור סחור בין נשות ההרמון....?
וכל פעם נוספת שאני הורג את הדרקון, את המפלצת ההיא, שמאיימת עליה , מאיימת גם עלי .
גם בתוכי משהו מת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
