אני קורא את קטעי הנהי והבכי הכואבים שלי מהימים האחרונים ומשפשף את עיני בתדהמה:
אני כתבתי את קטעי הקיטש הסאכרינים האלה? פרחים, כלניות, עננים,זכרונות של רגעים קסומים? מה קורה לי? אפשר לחשוב שאני נערה בת שש עשרה....
בפעם הבאה כשאסע לכרמל ואראה מרבדי כלניות באחו.....
אני חושב שפשוט אצא מהאוטו וארמוס אותן ברגל גסה
אני בטוח שכאעשה זאת ארגיש טוב יותר....
הנוסטלגיה המלנכולית שמופיעה שוב ושוב כחוט השני, בבלוג שלי, מתחילה להעיק אפילו עלי... כנראה שזה לא במקרה שכבר לא מגיבים לי כמעט.
אולי כדאי לחזור לספר ספורים ארוטים אולי כדאי אפילו להוסיף מתח בלשי? מה שבטוח פרפורים של לב מיוסר זה נדוש ובעיקר זה מעייף...
בכלל, ככל שאני מתקדם במורד שביל החיים משהו קופא בי, חושך מתחיל לכוסס בליבי
כנראה שבצמתים קריטים בחיים , הפוליטיקה הכי לא מוצלחת זה לתת לעצמך להתנדנד. לתת לספקות לכרסם ולערפל את המבט. כאשר אתה מתנדנד אתה מצטייר כחלש ובסופו של דבר, אתה מאמין פחות בעצמך וגם האחרים מאמינים בך עוד פחות.
בפעם הבאה כשאצטרך להחליט החלטה מסובכת פשוט אבחר בהחלטה האכזרית ביותר
אכזרית לי ועוד יותר מכך אכזרית לאחרים.
אם יש דבר שספק אם אעשה שוב, זה לסלוח.
עדיף דווקא לשמור טינה.
בסופו של יום דווקא טינה וכעס אמיתים יותר
וסליחה מובילה למעגלים מפותלים של ספקות
לא בא לי להיות למגדלור זוהר המורה דרך
גם לא בא לי להיות, אפילו פנס בודד בסימטא צדדית אפילה
ואפילו אש מחממת לא בא לי להיות בשביל אף אחד
אולי אהיה כמו כוכב שביט. בוהק של אור זוהר בשמיים שמופיע לפתע, מסנוור את המבט באיוושה עזה, ונעלם לו מעבר לאופק מבלי להותיר דבר.
דבר מלבד שובל זכרון של התפוצצות קרה
בסופו של דבר שום דבר לא חשוב באמת
קוראים לזה אנתרופיה - המושג בא מעולם התרמודינמיקה אבל לא אכנס להסברים טכנים.
אין מצב שהוא סטטי
מה שהופך לסטטי נמצא כבר בתהליכי התפרקות
ובסוף הכל הופך לאיין ונעלם
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
