"אם יש דבר שספק אם אעשה שוב, זה לסלוח.
עדיף דווקא לשמור טינה.
בסופו של יום דווקא טינה וכעס אמיתים יותר
וסליחה מובילה למעגלים מפותלים של ספקות"
ולא ידעתי אז עד כמה אני צודק
כשכתבתי את זה אז, עדיין אכן, היו בי ספקות
עדיין הייתי באותם מעגלים מפותלים
עדיין רציתי באיזה שהוא מקום לסלוח
עדיין רציתי להבין את אשר לא ניתן להבין
האם הייתי כותב את מה שכתבתי באותו יום ב-27.3,
אם הייתי יודע שבאותו שבוע, כמה ימים קודם לכן
מישהי....
מישהי שחשבתי שהיא אהבה גדולה
הלכה לשתות איזה קפה דלוח באיזה מקום סתמי, וצעדה בחדווה כדי שיעלו אותה כקורבן , תמורת אתנן,
על מזבחה של אלת המלחמה והמוות ההודית
וכמה ימים לאחר מכן, אני והיא, היה לנו כביכול רגע נדיר של "אהבה אמיתית" איזה קשקוש...
כמה גדולה יכולה להיות האשליה
כמה עמוק יכול השקר לחצוב בתוך הלב
איך יכולתי לטעות כך
איך יכולתי בכלל לרצות לסלוח
מה בכלל עוד חשבתי שאפשר להבין
עכשיו
אין בי רצון לסלוח, בטח לא להבין ( אם כי לצערי , אני דווקא מבין גם מבין, זה לא כל כך מסובך מסתבר)
עכשיו
אין גם למי לסלוח
חשבתי לרגע שמצאתי יהלום של נשמה יתרה
מסתבר שטעיתי זה הכל
בפוסט ההוא כתבתי על האנטרופיה שביקום, על האנרגיה ההולכת ומתכלית עד שהכל הופך לחור שחור
ולחשוב שאני ביזבזתי כל כך הרבה טונות של אנרגיה סתם
על איזה נשמה עלובה, מסכנה
אם כי עדיין קצת עצוב לי
כי אני חושש שאני יודע איך הספור הזה ייגמר, מה מחכה לה בסוף המדרון התלול
ולאף אחד לא מגיע כזה גורל עגום
כזה חור שחור ונורא
גם אם אין בו נשמה יתירה
ובאשר לי
הצלחתי להפוך את כוון האנטרופיה
ויהי אור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
