טנגו אחר

רציתי לכתוב כמה מילים ליום הזכרון.

אבל השנה איני מצליח לכתוב דברים של טעם ולכן קראתי  שוב, את המילים שכתבתי בשנה שעברה,  כאשר הסתיימה מלחמת לבנון השניה. טקסט שקראתי לו "מאה לוויות".

אמש   הלכתי לטקס יום הזכרון בעיר בה אני גר.

אלפי אנשים עמדו בכיכר ועל הקיר של בית יד לבנים, ריצדו בזה אחר זו, התמונות של הנופלים בני עירנו.

עיני היו רטובות מלחלוחית. בראשי רצות מחשבות מטורפות, גלגלים גלגלים של פירצי אש של עצב.

ונזכרתי  שיום העצמאות הוא יום אבל פרטי של המשפחה שלי

כי היה לי פעם אח, והוא נפטר ביום העצמאות ולכן ביום העצמאות אף פעם לא הייתה אוירה של שימחה בבית ולא חגגנו מעולם.

מאה  לוויות

באוקטובר 1974 מלאה שנה למלחמת יום כיפור.

באותו זמן הייתי בקורס מכ'ים בבית הספר למכ'ים שהיה אז ליד הישוב מרר במרכז הגליל.

שנה לאחר מלחמת יום כיפור נערכו אלפי לוויות ברחבי הארץ. במהלך המלחמה נקברו ההרוגים בחופזה בקברות זמניים ושנה לאחר מכן – על פי ההלכה היהודית – הוצאו הגוויות מקברותיהן ונקברו שוב בבתי הקברות הצבאים.

באותו שבוע, לא נערכו אמונים, נאמר לנו שבשבוע זה נצא לבית הקברות הצבאי בנהריה כדי להיות משמר כבוד בהלוויות.

אפשר לומר באופן מקברי  שבהתחלה כמעט שמחנו. שמחנו לצאת משיגרת האמונים המפרכת. אמרו לנו גם, שאחרי הלוויות נוכל  אולי לקבל בשעות הערב אפטר קצר  ונוכל לצאת לכמה שעות לנהריה ולאכול פאלפל...אולי לראות סרט....

השבוע הזה היה אחד השבועות הקשים והעצובים בחיי.

יום יום הייתי שם, בהלוויות. כל שעה הלוויה אחרת . שמונה , עשר הלוויות ביום.

אמהות בוכיות, לבושות שחורים, מייללות מנסות לשרוט את הארון נופלות על ריגבי העפר ומחבקות את האדמה שבנן אהובן מתחתיה, בפעם האחרונה.

אמהות אחרות עצורות. עיניהן אדומות מבכי או יבשות מבעד  למשקפי שמש, נושכות את שפתותיהן בזעם כבוש במרירות. אבות שקומתם שככה באחת מחבקים בהיסוס בתחושת אשמה את כתפיהן הרועדות של נשותיהם. אבות אחרים מתמוטטים והנשים תומכות בהם.

סבתא עצובה בוהה מול הקבר, ילדה שבוכה בגעגועים אל אביה.. נערה שעיניה יפות כמהה  עורגת לזרועות ששוב לא יחבקו אותה לעולם.

הלוויות שלא היו בהן משתתפים רבים. כמה עשרות בדרך כלל.  יותר מידי הלוויות באותה שבוע עצוב של יום כיפור.

ואנחנו שם הלוויה אחרי הלוויה. שורת חיילים עם רובים. מטח של כבוד. קדיש..... והאנשים יוצאים בדממה ואחרי רבע שעה עוד הלוויה.

מאה הלוויות בשבוע אחד.

באותו שבוע לא אכלנו פאלפל בנהריה. לאיש לא היה תאבון לאכול בכלל.

בימים אלה אני חושב הרבה על אותו שבוע של לוויות. האמהות האלה שכל כך בכו אז לפני יותר משלושים שנה, רובן כבר אינן בין החיים. והילדים שבכו , גדלו והפכו לחיילים וחלקם כבר אבות שבניהם נפלו השבוע  וכמה מחברי שעמדו אז לצידי במשמר הכבוד  גם הם כבר אינם עימנו כי נפלו בקרב....

אתמול נודע לי על מותו של אורי גרוסמן.

לא הכרתי אותו אישית, אבל אני זוכר את פניו כילד לפני כמה שנים ביום כיפור  בבית הכנסת הרפורמי במבשרת ציון. כאשר אמרו את היזכור על הנופלים היו הוא והילדים האחרים, משתובבים בחוץ על אופניהם, ואת דוד גרוסמן אני מכיר היטב. דרך המילים שבספריו וגם אותו אישית. אותו ואת רעייתו מיכל שלמדה איתי באוניברסיטה.

את הילדים שלי גידלתי עם ספורי איתמר ועכשיו כשאני חושב שהאיתמר הזה ( השם שהוא מין ילד כזה שהוא הבן של דוד) כבר לא יצליח לכלוא את חלום הבלהות בתוך האוהל כי החלום הזה פרץ החוצה והפך למציאות.   כי האיתמר הזה, אורי , כבר איננו בין החיים.

ואני זוכר את מילות הדאגה לבנו שפירסם דוד רק לפני כמה ימים באחד ממאמריו בעתון וכבר אז פחדתי כל כך. פחדתי ממה שעלול לקרות לבנו ממה שעלול לקרות לבנים של כולנו.

וזהו ילד אחד שאני מכיר אותו מעט כי אני מכיר   אישית את אביו ואמו  ואני מכיר את אביו גם דרך המילים שלו,  דרך ספריו ומאמריו ויש עוד כל כך הרבה ילדים כאלה שאת הוריהם איני מכיר.

ובערב בטלויזיה התמונות שלהם ותמונות הלוויות. כמה שניות ליבנו איתם ואחר כך כל אחד בתוך חייו.

הנצטרך לחיות לעד  בתוך ספור העקידה?!