טנגו אחר

         במקדש המאיה.  על החוף. בתוך הים השחור

הגעתי לטולום בשעת צהריים. כל אותו הלילה הפלגתי בסירת מפרש קטנה מטלטלת

 בעל הספינה, בחור דני צעיר נמוך קומה שמחלפות שיערותיו הזהובות גלשו על כתפיו כאניצי קש, נהג בסירה כל הלילה, יושב בירכתי הסירה ידו הימנית מחזיקה במוט קטן שכיוון את הסירה מאחור , יש לזה מן הסתם איזה מילה של ספנים לאותו מוט שממנו מכוונים את הסירה באותן סירות מפרש קטנות שאפילו הגה אין להן אבל איני יודע מהי המילה הזו.

הספן הדני נהג כך כל הלילה, מבטו תקוע באיזה נקודה נעלמת באופק השחור שלא  נגמר .

הים הרחב  האפל  , כל כך קרוב , ממש כמה ס"מ מעבר לדופן הסירה, השמיים שאי אפשר היה לראות דרכם מאומה  , הגלים השחורים שהשתרעו עד מעבר לאופק. הרגשתי פחד פתאום, תחושה נוראית של אימה . הייתי כל כך בודד, כל כך קטן ואפסי אל מול המרחבים האינסופים של היקום , מול הים שאנו בתוכו בקליפת אגוז מטלטלת ,ורק הספן שנראה כמו ויקנגי נחוש שפניו חתומות ומבטו אבוד אי שם, באיזה כוכב בשמיים,  יודע לאן מועדות פנינו ושומר עלינו לבל נטבע.

בבוקר הגענו לעיר הגבול המכסיקנית שעל גבול בליז, צ'טומאל. הספן הדני, שהכיר את השוטרים המקומים, הסדיר את כניסתנו למכסיקו ,למרות שלא נכנסנו בדרך החוקית הרגילה. כמה שעות אחר כך כבר הייתי בטולום.

 טולום , מקדש המאיה הקסום ביותר. מקדש קטן הנמצא בצוק מעל הים. מקדש מאיה שהיה בסוף העולם ואף אחד כמעט לא הגיע אליו באותם שנים.

המקדש היה נטוש, אפילו גדר כניסה לא הייתה באותו זמן באתר . לידו לא רחוק, מעין  מחנה, אכסניה, האכסניה היחידה שהייתה אז בטולום ( היום עשרים וחמש שנים אחר כך, יש שם מלונות מפוארים ואתרי ספה ופאבים ותיירים שיכורים וזונות) . האכסניה הייה שורה של סוכות מענפי דקלים, שבתוכן היו תלויים כמה ערסלים . באחת הסוכות היה משרד קבלה מבולגן ובו ישב מכסיקני ששיניו שבורות ועישן סיגריה.

כשנכנסתי לסוכה הביט בי האיש במבט מוזר? "מה אתה מחפש פה גרינגו, עכשיו זה לא עונת התיירות. אף אחד לא מגיע לפה בתקופה הזו של השנה."

שילמתי את מחיר הסוכה ויצאתי אל החול והדקלים שבחוץ. במחנה היו כעשר סוכות אבל רק בשתי סוכות  היו עוד אורחים. זוג שוויצרים בגיל העמידה שברכו אותי בשלום והסבירו לי מה אפשר לראות באתר.  בסוכה האחרת הייתה חבורה של כמה מכסיקנים צעירים ששתו בירה כל העת ולא נטו לשיחה.

השעה הייתה  מאוחרת  כבר והשמש נטתה לשקוע. הייתי רעב. לייד האכסניה במקום שבו הוריד אותי האוטובוס, היו כמה מסעדות מכסיקניות עלובות ודוכנים  של  מזכרות.

הלכתי לשם כדי לאכול משהו.

לא היה הרבה מה לאכול. כמה טורטיות יבשות ושעועית שחורה. הלילה ירד ואני פניתי בדרכי חזרה אל המחנה . אוטובוס ישן עצר לפתע ופתח את דלתותיו. מתוך האוטובוס ירדה בחורה צעירה ששערה שחור. הבחורה התבוננה סביבה . איש מלבדי לא היה ברחבה והיא  פנתה אלי במבט מודאג ושאלה אותי אם אני יודע אנגלית. כמובן שידעתי אנגלית , חייכתי אליה.

"תגיד" שאלה אותי בחשש, "יכול להיות שזה טולום? לא רואים פה כלום" "כן זה טולום, הגעת למקום הנכון. " 

"ויש פה בכלל איפה לישון?" "יש פה איזה מחנה עלוב של סוכות, אפשר לישון שם בערסלים זה לא בדיוק מלון פאר אבל אין פה משהו אחר".  הבחורה הביטה בי במבט נואש. מסביב חושך, בביקתת האוכל הקרובה נשמעה צהלת שיכורים.

"קוראים לי ד." פניתי לעברה, "אין לך מה לדאוג. אם את רוצה אקח אותך לאכסניה."

הבחורה חייכה לעברי, כנראה עוררתי בה אימון. "שלום שמי אנג'לה , אני מאיטליה, ואתמול הגעתי בטיסה ישירה  מאיטליה למכסיקו סיטי. אני בת שמונה עשרה, אבא שלי הוא מדען חשוב והוא בא לקונגרס בינלאומי ויישאר כמה ימים ואני החלטתי בינתיים לנסוע לטייל קצת לאיזה שבועיים. אמרו לי שכדאי לי לראות את המקדשים ביוקטאן ובמדריך  שיש לי, המליצו על טולום."

"ואבא שלך מרשה לך כך לנסוע בארץ זרה?"  "אבא שלי יודע שאני עושה מה שאני רוצה." השיבה בהתרסה.

אנג'לה הייתה יפה כל כך. עיניים כחולות. שיער שחור גולש, עור של בהט שנהב. ממש יפיפיה איטלקית.

התחלנו ללכת לכוון המחנה. בדרך היינו צריכים לעבור חורשה צפופה של עצי דקל ושיחים. החושך היה מוחלט, הירח עדיין לא עלה וצללים שחורים הקיפו אותנו מכל עבר . אנג'לה האטה את צעדה בהיסוס? "אתה בטוח שאתה יודע לאן אנחנו הולכים? " כן אל תפחדי זה ממש עוד כמה עשרות מטרים."

"אני מטומטמת, אני יודעת, צריך להיות חסר אחריות לחלוטין כדי לעשות מה שאני עושה ללכת ביער האפל הזה עם גבר שאיני מכירה אבל איני יודעת למה ,  אתה מעורר בי אמון. איתך אני מפחדת פחות".

"תודה אנג'לה, את צודקת, אין לך מה לפחד אני אשמור עלייך."

המשכנו ללכת במעבה החורשה, אנג'לה החלה לרעוד. וחפנה את כף ידי בידה. צעדנו בחושך שותקים. בקושי היה אפשר לראות את דרכנו בין השיחים, החושך היה מוחלט.

כמה דקות אחר כך הגענו למחנה. נורית צהובה דהוייה האירה את דלפק הקבלה. הפקיד הביט באנג'לה במבט רע ואנג'לה הצטמררה מעט. "כן? איפה את רוצה לישון? זה עולה חמישה דולר". אנג'לה היססה והסתכלה החוצה לעבר שורת הסוכות השוממות.

"אני מפחדת, אמרה לי אנג'לה המקום הזה נראה לי רע."

"אם את רוצה, את יכולה לישון הלילה בסוכה שלי יש שם כמה ערסלים."

אנג'לה חייכה. נכנסנו לסוכה ואנג'לה פרקה את תרמילה.

בשעות שלאחר מכן לא יכולנו להפסיק לדבר. האנגלית של אנג'לה לא הייתה טובה אבל אני נשביתי בקסם חיוכה. באחת לפנות בוקר, עלה הירח.

"בא לך לבקר במקדש?" שאלתי,

"בשעה כזו?  למה לא, יש מספיק אור ."

יצאנו לשוטט במקדש. עלינו על הצוק, ידה של אנג'לה בתוך ידי. הירח הטיל צללים כסופים על הקירות השחורים והחול הרך הלבן התפורר לו  ברשרוש תחת רגלינו היחפות.

הרוח נשבה בקול נהי רחוק. הרגשנו בודדים. גלמודים בעולם רחוק מיסתורי . כמעט ושמענו את נשמות האנשים שחייהם הוקרבו פעם ,לפני מאות שנים במקדש הזה.  הרגשנו עצובים, עזובים, נטושים... 

 הרגשנו גם, כל כך ביחד...מחוברים בעצב שלנו בכמיהה...

ירדנו אל החוף וישבנו מול הגלים

אנג'לה הוציאה מתיקה שקית קטנה והחלה להכין סיגרית מריחואנה.

"רוצה?" חייכה אלי?  נטלתי את הסיגריה, שאפתי את העשן אל ריאותי והבטתי בעיניה השוחקות  " רק אתמול הגעת למכסיקו וכבר הספקת לקנות מריחואנה? "

"את המריחואנה הזו הבאתי מאיטליה."

"את ממש מופרעת . יש לך מושג מה היו עושים לך אם היו תופסים אותך במכס?"

אני כזאת, זה מה שאני, אימפולסיבית. אני אוהבת להסתכן, בסוף יתפסו אותי יום אחד אני יודעת".

חזרנו לסוכה מחובקים. אנג'לה התפשטה בחושך, כאלו הכרנו מאז ומעולם והתכרבלה בזרועותי בערסל. לא דיברנו, לא היינו זקוקים למילים. אנג'לה ליטפה את אברי ברוך ואחר רכנה והחלה לינוק אותי.

הגלים רשרשו להם בחוץ, רוח נשבה  ייללה שיר תוגה מתקתק ואנו שני זרים, שהכירו רק כמה שעות קודם, מחוברים כל כך, בתוך העולם הפנימי שלנו. הרגשתי כל כך טוב....פתאום לא הייתי לבד בעולם.

קרני שמש צהובות שחדרו דרך כפות הדקל שעל הגג, העירו אותנו בבוקר. אנג'לה עדיין חבוקה בזרועותי פקחה את עיניה וחייכה לעברי.

"בוקר טוב , מקסים שלי, איך נפלתי לתוך המקום הזה. כנראה שהאלהים אוהב אותי. יכלו לתפוס אותי איזה אנסים רשעים אתמול בלילה, והנה אני איתך. אתה כזה חמוד והיה לי כל כך כף לשכב איתך....אני חושבת שאני אוהבת אותך."

"אוהבת אותי? רק הכרנו הלילה..."

"אנחנו הכרנו תמיד," אמרה לי אנג'לה

" הכרנו בגלגול הקודם שלי אני בטוחה שהייתה בעלי ואולי הייתי פעם קורטיזינה בעיר וונציה ואתה היית הסרסור שלי?"

יצאנו לשחות בים. החוף היה נטוש לחלוטין. אנג'לה  פשטה את שימלתה ונכנסה אל הגלים.

הבטתי בה, ונוס שלי העולה מן הים. כל כך יפה, בתולית כמעט. רק אתמול המחנה הזה נראה לי כל כך נטוש ומדכא ועתה, בגלל הנימפה המיסתורית הזו, הייתי כל כך מאושר.

"בא לי עוד מריחואנה יש לך במקרה?"

" אין לי מצטער."

אנג'לה הביטה סביבה במבט עצבני והפטירה בקול צרוד

"אני ממש צריכה סיגריית מריחואנה הבוקר. אולי תעזור לי?"

איני יודע,  אני חושב שיהיה קשה למצוא פה.

אנגל'ה נשפה בכעס ופנתה בצעד עצבני לעבר הסוכה.

היה חם, השמש עמדה במרכז השמיים והיה קשה להשאר בחוץ. נכנסנו לסוכה. לא דיברנו, מועקה משונה נפלה בינינו. לא ידעתי מה להגיד.

ישנו כך כשעתיים כל אחד בערסלו. ניזכרתי בלילה הקסום מאמש. האמנם  רק אתמול זה קרה? רק אתמול היינו כל כך ביחד?

קול דיבורים בצרפתית העיר אותנו פתאום. שני צעירים צרפתים הגיעו למחנה ונכנסו לאחת הסוכות לידינו.

אנג'לה נדרכה פתאום ועיניה התמלאו בזיק של אור.

"אולי יש להם מריחואנה. מה אתה חושב?"

"אולי."

פגשנו אותם שוב בערב. בביקתה שליד דלפק הקבלה, המכסיקני   הגיש בירה קרה ואנו ישבנו ארבעתנו. אנג'לה, שני הצרפתים ואני.

אנג'לה צחקה כל העת ופטפטה עם שני הצרפתים בקול עליז. אני הרגשתי בחוץ. לא הרגשתי שייך כל כך לשיחה.

הצרפתים חשקו בה, זה היה ברור, ואנג'לה כמעט ושכחה מקיומי. חזרתי לסוכה שלי ושכבתי בערסל שעה ארוכה. לא יכולתי להרדם. יצאתי החוצה והלכתי לעבר החוף

היה חושך, חושך מוחלט. קצף הגלים התערסל לו בתנועות שלוות לעברי. רוח קרה נשבה.

התפשטתי ונכנסתי לים.

התחלתי לשחות  אל תוך החושך. עצב בליבי, ריקנות. שחיתי במיים הקרים  הרחק הרחק אל תוך הים וככל שנכנסתי פנימה אל תוך תהום המיים  השחור האפל ,הרגשתי טוב יותר. כאלו הים קורא לי, חובק אותי  מושך אותי אל  אל חיקו הקריר.

הרמתי את ראשי והבטתי מסביב. לא ראיתי דבר, לא ראיתי היכן החוף. רק מיים שחורים מסביב וגלים מפחידים.

נכנסתי לפאניקה. פחדתי פתאום .  לאן לשחות? לאיזה כוון? אני הולך לטבוע?  אני לא רוצה למות....

הגלים המשיכו לחבוט בי .החלטתי לנסות ולהפקיר את עצמי לתנועותיהם לתת להם לשאת אותי אל החוף.  כך צפתי לי מבוהל כמה דקות ארוכות. כאשר ראיתי פתאום את החוף מרחוק, התחלתי לשחות בהיסטריה בתנועות מהירות עד שהגעתי אל החול ללא נשימה כמעט.

נשארתי לשכב על החול רועד מבוהל. לחשוב שכמעט טבעתי.... והכל בגלל האיטלקיה הזו, היה שווה?

כשהגעתי לסוכה אנג'לה לא הייתה שם. גם התרמיל שלה  כבר לא היה בסוכה.

נכנסתי לערסל וניסיתי להירדם

בסוכה לידי קולות צחוק, גניחות, שאיפות, אנג'לה ושני הצרפתים. ואני שומע וליבי כבד.

בבוקר, כשישבתי ושתיתי כוס תה עם המכסיקני, ראיתי פתאום את אנגל'ה, לבד, הצרפתים נשארו כנראה לישון. אנג'לה התקרבה וחייכה לעברי חיוך עייף. לא עניתי לה והפניתי את מבטי . אנג'לה השפילה את עיניה , הסתובבה לה , ואז החלה ללכת לעבר החוף , התיישבה על סלע ונשארה כך במשך שעה ארוכה כשמבטה אל הים.

חזרתי לסוכה. חשבתי על אנג'לה. התגעגעתי אליה. רציתי לחזור וללטף אותה אבל ידעתי שאנג'לה כבר במקום אחר.

ישבתי בערסל וכתבתי לה מכתב

כתבתי לי שיר, פואמה ארוכה ומפותלת

משהו על הגלגולים הקודמים

משהו על קורטיזינה בונציה.

כשיצאתי ראיתי את אנג'לה עם שני הצרפתים יושבת מול הים.

נכנסתי לסוכה של הצרפתים. תרמילה של אנג'לה היה מונח בצד.

הכנסתי לתרמילה את המכתב יחד עם אבן ג'אד ירוקה,  אבן  ייקרת ערך שקיבלתי משמאן אינדיאני בגוואטמלה. אבן ג'אד ירוקה שהיא  גם קמע קסם מיסתורי.

יצאתי מהסוכה

ארזתי את תרמילי ואחר כך עזבתי את טולום כדי לא לשוב אליה  לעולם.

הספור הזה אמיתי. מה שאני מספר קרה לפני שנים רבות מאוד מאוד

והספור כפי שכתבתי אותו. מספר את מה שקרה באותו זמן. לא שיניתי דבר.

אבל הלילה

נזכרתי במה שקרא לי אז בטולום

ושוב הייתי עצוב

ופתאום התגעגעתי לאנג'לה

לאיטלקיה ההיא היפה , שאת פניה כבר שכחתי מזמן.