טנגו אחר

לפעמים אני מנסה לכתוב דרך עיניים של נשים

פגשתי לא מעט נשים בחיי. אני חושב שאני מבין קצת את הדרך בו הן חושבות ולפעמים דרך העיניים המיוחדות שלהן של הנשים, או של נשים מסויימות. אני מצליח אפילו להבין משהו על עצמי

לפני כמה חדשים כתבתי ספור דרך עיני אישה. סיפור שחלקו מבוסס על מציאות מסויימת

ספור שנקרא "במעבורת  ביו קורפו לברינדיזי – Putana "( זונה באיטלקית)

והנה ספור על Putana  נוספת...   סיפור על Putana     שעולמה חרב והתמוטט.

הספור הזה אינו מבוסס על מקרה אמיתי. על משהו שקרה באמת

אבל  הספור הזה  בהחלט  מציאותי......והוא אפילו יכול להיות על החיים שלי.

כשאני חושב על כך מנקודת מבט זאת, אני פתאום מפחד.

אלהים! מה אני אעשה עכשיו?

כשנכנסתי לחדר בבית הורי בקיבוץ, הרגשתי מייד שמשהו קרה. אמא הייתה שם על הספה ועיניה אדומות מבכי. אבא ישב לידה והחזיק את ידה. זה היה משונה. אבא אף פעם לא מחזיק את ידה של אמא. אין ביניהם הרבה קירבה גופנית בדרך כלל, והיום הוא ליטף את ידה וגם עיניו היו עצובות. אחי הגדול. שמחזיק תמיד את כל המשפחה ישב גם הוא בחדר ופניו חמורות.

"מה קרה אמא? משהו קרה. מדוע את בוכה?"

"איני בוכה, שום דבר לא קרה. הכל בסדר."

"הכל לא בסדר קרה משהו. אתם מסתירים ממני."

"איננו מסתירים דבר."

"מישהו חולה?" צעקתי? "למה אתם לא מספרים? אבא", נפניתי לעברו של אבי, "ספר לי מה קרה..."

"עזבי "אמר פתאום אחי בקול קר, בסגנון הצבאי שלו,  "אל תלחצי. זה לא נוגע לך. זה לא חשוב אל תעשי מזה עניין."

אמא חייכה לעברי ושלחה לי מבט חם. "שום דבר חשוב באמת. רוצה כוס קפה? יש עוגה טובה במקרר אם את רוצה. היום הכנתי."

הלכתי למטבח להכין קפה. הייתי מבוהלת. מה כבר קרה? יש לאמא סרטן אולי? מישהו מת? למה הם לא מספרים לי. למה תמיד מסתירים ממני הכל, בגלל שאני האחות הכי קטנה במשפחה? אני כבר ילדה גדולה. אפילו התחתנתי כבר ועדיין הם מתייחסים אלי תמיד כמו ילדה.

חזרתי לסלון. אמי ואבי ואחי ניסו להחליף נושא לדבר על דברים שמחים אבל האוירה בחדר הייתה כבדה.

למחרת ניסיתי לברר עם אחי השני ועם אחותי מה קרה.

כשהגעתי  לבית של אחותי, היא דיברה בטלפון. כאשר נכנסתי היא סיימה בפתאומיות את השיחה וחייכה לקראתי.

"את יודעת מה קרה לאמא או לאבא? יש איזה בעיה במשפחה?"  "צריכה להיות איזה בעיה?" השיבה לי אחותי בתמימות כאילו. "על מה את מדברת."  "את יודעת מה אני מדברת",  

"ספרי לי מה קורה. "

לא קורה כלום,

 המשכתי ללחוץ.אחותי לא יודעת אף פעם לשקר. תמיד הצלחנו לדובב אותה. ככה היא תמימה כזו, אבל הפעם היא התעקשה. הרגשתי שהיא יודעת ואמרתי לה שלא אצא מהבית שלה עד שתספר לי אם יש בעיה.

"אוקי" , אמרה לי אחותי, "את צודקת יש איזה בעיה אבל אני לא יכולה לספר לך

וזהו...."

אצל אחי השני זה היה אותו  דבר. יש בעיה, משהו עצוב , משהו קורה ואף אחד לא רוצה לספר לי. איזה משפחה מחורבשת יש לי, למה הם לא מספרים. למה רק ממני מסתירים?

בימים שלאחר מכן היה לי קשה בבית של ההורים. כל פעם שהייתי נכנסת הייתה משתררת שתיקה מביכה בחדר. הרגשתי איום.

ניסיתי לחשוב שוב ושוב מה קורה. ואולי זה קשור לאחי ואשתו שכנראה הולכים להתגרש?

אולי בגלל זה כולם עצובים?

אבל אם זאת היא  הבעיה מדוע דווקא ממני מסתירים?

גם בחדר האוכל אוירה משונה. משהו קורה בקיבוץ הזה.  כשאני עוברת ליד האנשים הם מסבים את מבטם ממני. היום כשהלכתי ליד ההצעירים  מהתיכון היה נדמה  לי אפילו ששמעתי כמה קולות צוחקים....

ואז ידעתי וזה היה נורא.  זה קרה היום בארוחת הבוקר.  אחד הנערים התקרב אלי פתאום ,קרץ בעינו ולחש לי פתאום בחיוך מטופש    " היי לולה"

ואני שמעתי וכמעט התעלפתי

ואז ידעתי.

אני הייתי הסוד. אני הייתי הדבר האיום שאף אחד לא רצה לספר לי עליו

זו הייתה אני

כי לולה היה הכינוי שבחרתי לי באתר של נערות הליווי, בו פירסמתי את תמונתי לפני כמה חדשים.

ועכשיו כל הקיבוץ יודע. אלהים

לאן  אשא את החרפה

 איך יכולתי לעשות את זה להורי לילדי

למשפחתי

איך אוכל לחיות עם הבושה

אני רוצה למות.....