טנגו אחר

כל כך הרבה פעמים בחיים אנו חושבים מה היה קורא אילו?....

ועשו על זה כל כך הרבה סרטים, על האהבה שהוחמצה על ההזדמנות האחת שהחיים הציעו אבל אז באותו רגע גורלי מחליטים משהו ואחר כך מצטערים על אותה ההחלטה במשך חיים שלמים

ויש סרט אחד שהביא את מתק המלנכוליה הרומנטי הזה לכדי שיא אמנותי. סרט שבו מחליטים שוב ושוב החלטות גורליות שבעקבותיהם פוסעים בצמתים אל עבר העתיד הלא נודע. אל החרטה המתמדת או ההתרפקות על הזכרונות הקסומים

על מה שהיה

על מה שהיה יכול להיות

על מה שלא יקרה לעולם

קזבלאנקה – As time goes by

קזבלאנקה,  יש מה להוסיף על הסרט האגדי המופלא הזה? אחד הסרטים הכי רומנטים מתקופת הזוהר של הוליווד? סרט שצוטט כל כך הרבה פעמים, בסרטים אחרים, ביצירות ספרותיות. אפילו אני הזכרתי איזה אסוציאציה מהסרט באחד הספורים שכתבתי פה – "לילה עם סוחר נשק לבנוני בפריס".

והמשפטים מהסרט שאי אפשר לשכוח, שהפכו לכל כך קלאסים: "תמיד תהיה לנו   פריס" אומר המפרי בוגארט לאינגריד ברגמן כאשר הוא נפרד ממנה לנצח, שולח אותה לחופש במטוס יחד עם בעלה – אותו אינה אוהבת  -והוא נשאר מאחור עצוב ומתגעגע וכל שנשאר להם, לשני האוהבים הנצחים האלה, הם הזכרונות , הנוסטלגיה, הגעגועים לימים היפים שבילו יחדיו בפריס ( וגם פריס עצמה היא משהו שמעורר אסוסציאציות ובסרט קזאבלנקה ההתיחסות לפריס היא כבר בגדר קלישאה לעצמה)    או " זו ראשיתה של ידידות מופלאה" כך אומר מפקח המשטרה הצרפתי החלקלק והערמומי להמפרי בוגארט בסיום הסרט כאשר שניהם צועדים לעבר האופק .

אבל הקטע החזק ביותר בשבילי הוא הקטע הזה:  אינגריד ברגמן מופיעה פתאום בבר של האמפרי בוגארד . הוא אינו יודע שהיא בקזבלאנקה. היא באה לבקש את עזרתו כדי שיסתיר אותה ואת בעלה. היא פוגשת את הנגן השחור שהכיר אותם אז בפריס ומבקשת, שינגן לה את השיר שהוא השיר שלהם, שלה ושל בוגארט, אז בימים המאושרים ההם בפריס. והנגן הכושי מסרב תחילה ולאחר מכן נעתר ומתחיל לנגן. המצלמה מתמקדת בפניה הנוגות של ברגמן במלנכוליה, בגעגועים ואז בוגארט נכנס כועס, כי הוא אינו מרשה לנגן השחור לנגן את המנגינה הזו. יותר מדי זכרונות היא מעוררת, פותחת מחדש פצעים שלא הגלידו מעולם. ואז הוא רואה אותה, את אהובתו ומבטיהם נפגשים ופניהם מביעות כל כך הרבה......

מופלא כל כך עצוב

והנה הקטע הזה, הנה הסרט ( מצטער שהכתוביות בספרדית אבל זה מה שמצאתי)