לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

טנגו אחר


כמו הטנגו לעיתים מלנכולי לעיתים נוסטלגי לעיתים מקטר לעיתים פאתטי לעיתים פואטי תמיד חושני והרבה ארוטי . כמו הטנגו הלב נכמר למשהו לא ברור מול חוסר התכלית של החיים ובינתיים מתקדמים בצעדי ריקוד חסרי תכלית אך חושנים, כותבים ספורים ונזכרים בטיפות של חיים שהיו
כינוי: 

מין: זכר

Google:  dan dan







מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2007    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

4/2007

עינברי חיי - גחלי פחמים שחורים


 

מחר אני נוסע למסע ארוך

מסע של פסק זמן

והלילה לפני הנסיעה

ליבי כבד כבד

ואני מול המחשב וקורא וקורא

קורא את כל הספורים שכתבתי בשנה וחצי האחרונות

ספורי ברזיל

וספורי בואנוס איירס

וספורי פריס

וספורי ניו יורק

וגם כמה ספורים מכאן

ומסעות במחוזות פנטסיה וכל כך הרבה נשים, הייתכן? האם אהבתי את כולן?

האמנם רק אספתי אותן אלי כמו שמישהי, אחת המגיבות, אמרה לי ,כאסוף צדפים על שפת הים ואחר כך הטלתי אותן חזרה אל הגלים? האמנם לא ידעתי אהבה אמיתית מעולם.

 ומדוע אם הן כמו צדפים חוורים חסרי משמעות, שכבר מזמן אבדו במצולות הים ,אני זוכר את כולן?

 

העתקתי את כל הספורים , יותר ממאתיים עמודים של כתיבה, של זכרונות, של פיסות מחיי, על קובץ אחד... מנסה לסדר בסדר מסויים, אולי כחלק מספור מורכב יותר שיום אחד ייכתב, הספור של "לוטש העינבר"

 

ואני חושב לי

שעל העיקר

על החיים האמיתים שלי

על מה שארע לי בעשרים השנים האחרונות של חיי

עם האנשים האמיתים של חיי, על עבודתי שהיא מרתקת מעין כמוה

לא כתבתי כלום

ועכשיו

כשאני יודע שפרק זה, עם האנשים האמיתים של חיי ,עם משפחתי

הולך להסתיים בדרך  עצובה

אני חושב, מדוע זה חייב להיות כך?

מדוע אכתוב על החיים היפים האלה רק לאחר שכבר לא אוכל לחיותם?

אתגעגע אליהםכשהם כבר יהיו אבודים

ועכשיו כשאני יודע וחש שהספור היפה הזה מתקרב לקצו

אני מרגיש כאב חד

 

בחדשים האחרונים חייתי ספור מופלא ועמוק של חיבור, עם נפש  מיוסרת מופלאה

ספור של הזיה

ספור של חלום שהיה בו הרבה אור וגם לא מעט מחוזות שיש בהם אפילה

ולא כתבתי כלום

מישהו אחר כתב בשביל שנינו

וגם הספור הזה שאני מתקשה להאמין שאכן היה -  ולכן כנראה, הוא לא היה במובן מסויים -

מתחיל להתפוגג, להעלם בתוך מחוזות החלום,  ורק משאיר בליבי מכוות כאב שורפת עזה...

 

אבל הספור הזה הטיח אותי אל מול המראה והכריח אותי להתבונן בעצמי. לרכז את מבטי בתוך אישוני ואחר כך להפוך אותם את האישונים ולהסתכל אל תוך נשמתי.

 

ומה שמצאתי שם היו השדים שלי.

 

האם כאשר אחזור מהמסע אליו אני יוצא, אחזור אותו אדם?

 

ואולי כאשר אחזור ,הספור שאכתוב, לא יהיה "לוטש העינבר"

אלא "לוטש הנשמות"?

 

 אני מתבונן בפיסת עינבר שליטשתי לפני שנים רבות. עינבר - שרף אורנים שהתאבן לפני עשרות מליוני שנים והפך מאז לגוש של אור זהוב ובתוכו כלוא יתוש....

אבן עינבר זהובה המשמרת עבורי את אורות חיי....

 

אני חושש שאני הולך להפוך את עינברי חיי לגחלי פחמים שחורים...

 

האם ימשיך לחיות הבלוג הזה אחרי שאחזור מהמסע?

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 30/4/2007 23:29   בקטגוריות היא, מחשבות על גברי, אהבה ויחסים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שחרור ב-17/9/2007 20:37



27,246
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטנגו אחר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טנגו אחר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)