טנגו אחר

לפני זמן רב פירסמתי ספור קצר על מקס, הפסנתרן ההומו הזקן, שבדירתו גרתי בתקופה שבה חייתי בניו יורק לפני שנים רבות מאוד.

את הספור הזה שלחתי לפני כמה חדשים לתחרות הספור הקצר של הארץ, אך הספור - כפי שהיה צפוי - לא זכה אפילו לציון לשבח, אני תוהה אם השופטים בכלל קוראים את  כל הספורים, כי הספורים שזכו בפרס, אותן הספורים שהשופטים אהבו, את הספורים האלה  אני לא הצלחתי לסיים, עד כדי כך  הם היו בנאלים ומשעממים.

אני בניו יורק עתה, חוזר בשיטוט נוסטלאגי אל צמתים ונקודות רחוקות בחיי

גם אל הדירה של מקס חזרתי אבל לפני זה

הנה שוב הספור על מקס הפסנתרן

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת.  כשיצאתי מתחנת הרכבת התחתית עדיין היו נצנוצים של אור בחוץ. שדרת ברודוואי הרחבה, באיזור ההוא של העיר שנקרא upper west side נראתה כמו אז , לפני יותר מעשרים שנה. אותו רעש של מכוניות אותו שקשוק של קרונות הרכבת התחתית, והאויר הקר שנושב פתאום בפנים כשיוצאים מהתחנה אל הרחוב....אותם שחורים גבוהי קומה שבגדיהם צבעונים ההולכים בצעד קופצני במורד השדרה, ושלוש סטודנטיות צחקניות , סינית ושחורה והשלישית סתם בלונדינית שחייכו לעברי פתאום חיוך טוב כשעברתי על פניהן.

במורד הרחוב, מול הקתדרלה של סנט ג'ון מגדלי מגורים חדשים. ואולי גם את הבניין שלי הרסו?

נחרדתי פתאום. אבל לא, כמה מטרים מזרחה לכוון הרלם והנה הוא שם, הבניין בו גרתי פעם.

שומר הסף , איש שחור זקן עם כובע מצחייה לא היה מוכר לי, גם לא הייתי בטוח שהבניין הזה הוא אכן הבניין בו גרתי.

"תגיד" שאלתי את שומר הסף" " יכול להיות שפעם עבד פה שומר סף בשם אסטבן, גבר היספני מהרפובליקה הדומינקנית שהיה צולע מעט" כן, חייך השומר, אני מכיר אותו, הוא כבר אינו בין החיים, לפני שנתיים הוא נפטר, ועד לפני חמש שנים הוא עוד עבד בבניין, עד שיצא לפנסיה ואני החלפתי אותו. איש טוב היה אסטבן" אמר בחיוך עגום מהורהר, " הכרת אותו?"

"כן הכרתי אותו, ואפילו גרתי בבנין הזה לפני יותר מעשרים וחמש שנים, יכול להיות שמישהו מהדיירים המקורים עדיין גר שם? אני גרתי בקומה עשר"

"אין סיכוי" כל הדיירים התחלפו והדירות , גם הם השתנו, כולם שופצו והפכו למודרניות והיום הן יקרות נורא".

לא היה לי הרבה מה לומר, ניסיתי להתבונן סביב, בקירות הלובי של הבניין, ברהיטים המעטים, במראה הגדולה שמאחורי מושבו של שומר הסף,  במסכי הטלויזיה הקטנים ובהם תמונות מפינות שונות בבניין. אנשים נכנסו ויצאו. רציתי להתחבר למשהו , משהו לא ברור, חמקמק להתחבר למציאות פיסית מעברי, לפיסות של חיי, להיזכר בעצמי נכנס בדלת הלובי הזה יום יום, חוזר עייף מהעבודה, ממכירת עגילים ומחרוזות בשלג הקר. נושא עימי אולי שקית של אוכל מהצרכניה שבפינת רחוב מאה ועשר וברודוואי שגם היא כבר אינה קיימת. ועתה מה נותר לי מלבד הזכרונות? ואיך מחברים בין המישהו הזה שהייתי אז, לקירות הריקים  האלה שהיום לא מעוררים בי כל זכרונות?

, "אכפת לך עם אעלה במעלית לקומה עשר?" שאלתי את השומר

השומר הנהן בראשו.

הקומה העשירית הייתה מוכרת יותר, אותה רצפת מוזאייקה ישנה בצבע בז' אותם קירות אפורים.

דלת הכניסה לדירה שבה גרתי פעם הייתה פתוחה.

דפקתי על הדלת קלות. אישה צעירה נאה בלונדינית פתחה את הדלת בחיוך של תמיהה, "כן? אפשר לעזור לך אולי?"

התחלתי לגמגם , איך אסביר לה מה רצוני, איך אומר שאני רוצה להיכנס לדירה, ואני הרי איש זר לחלוטין ובניו יורק אף אחד לא פותח את דלתו לאיש זר.

" תיראי," אמרתי לה, "אני יודע שזה משונה" אבל פעם גרתי בדירה הזו, ושאלתי את עצמי אולי, אולי אוכל ...."

" מאיפה אתה" שאלה אותי האישה" המבטא שלך אינו אמריקאי. "

"אני ישראלי"

ב"אמת?  גם אני ישראלית, " השיבה האישה בחיוך רחב.

איזה מקריות..... דווקא ישראלים גרים היום בדירה של מקס.....

הישראלית החביבה הזמינה אותי להיכנס....

ואכן, אותה דירה ממש, אבל הקירות היו צבועים לבן בוהק, ורצפת העץ העתיקה הוחלפה בקורות נוצוצות חדשות, ואור רך הציף את החלונות מכל הכוונים, ושני ילדים קטנים שיחקו בחדר מלא צעצועים . ובמטבח טוגנה לה חביתה ישראלית, ובסלון התנגנה מוסיקה של אריק איינשטיין

ובחדר השינה מסך פלסמה ענק  ואותו נוף מהמם של הקתדרלה ממול.

ועל המיטה הרחבה הזו, זוג הישראלים מתנים אהבה בלילות ואין הם יודעים שפעם זו הייתה המיטה שלי ופעם זו הייתה המיטה של מקס, ומתחת למיטה היו שפורפרות של שמן סיכה וחוברות פורנוגרפיות.

האם זו אותה דירה?

חיפשתי לשווא את מדפי הספרים, ואת השטיח הפרסי הכבד את פסנתר הכנף הגדול שעמד בפינת הסלון, אבל כל שראיתי היו רק קירות לבנים ואוירה ישראלית כל כך....

ניסיתי לספר לאישה החביבה על מקס הפסנתרן הזקן, ועל וולטר התמהוני, והאישה חייכה לעברי ולא היה נראה שהיא ממש מתענינת ורוצה לדעת על הנשמות המעונות שגרה בדירה שלה לפני שנים כה רבות. ולמה שתרצה לדעת משהו על חייהם של אנשים אובדי דרך שמתו מזמן ,שהותירו אולי על קירות דירתה אנרגיות של עצב. האם שומעים בדירה הזו עדיין את הקונצרט לפסנתר של רחמיננוב?

יצאתי לרחוב. קרניים רכות של אור אחרון פיזזו להם על גגה של הקתדרלה. רוח קרירה נשבה.

בקפה מול הקתדרלה על המדרכה, חבורת צעירים, סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה. גם אני הייתי פעם מישהו כזה, יושב בקפה הזה בשעת ערביים, מפלרטט עם נשים צעירות יפות.

ועתה אני דמות מסתורית מזמן אחר, שמחשבותיה סמויות שהולכת ברחוב הזה כצל, רגע אחד אני פה ומחר שוב אהיה הרחק הרחק, בארץ אחרת....נושא איתי רק זכרונות

זכרונות של  מישהו שהיה פעם אני, והלך ברחובות ההם של ניו יורק וחלם חלומות של אהבה.

מישהו שהולך ברחובות ההם של עברו הרחוק והוא כל כך שונה אפילו ממי שהיה אותו מישהו רק לפני כמה שבועות...

אבל כאן בניו יורק, התחיל משהו, התחילו כמה דברים.

התחילו אז, לפני שנים רבות.

נפתחו מעגלים חדשים וגם נסגרו מעגלים ישנים. וגם היום, נפתחים ונסגרים בה מעגלים .

בעיר הזו, בניו יורק, הייתי לוטש הענבר

ובעיר הזו, כמה שנים אחר כך, גם התחתנתי בבית העירייה.

ותעודת הנישואין שלי אבדה עם השנים

ואחר כך   גם הנישואין הלכו לאבוד

והיום הייתי בבית העיריה שוב כדי להוציא עותק של אותה תעודת נישואין

מזכרת עצובה ליום מאושר בחיי

ולנישואין שהגיעו לקיצם.....

ובעיר הזו, אני יודע, נפתחה לי דלת חדשה

ואני נכנס בה,  ויודע שבמורד הדרך

שוב אהיה

ללוטש ענבר