כן חזרתי מניו יורק
והיו לי שם ימים קשים, לא קלים כלל, ימים של שוטטות אינסופית ברחובות ,משעות הבוקר המוקדמות עד לשעות לילה, והתחברות מזוכיסטית כמעט למקומות למראות לתחושות של נוסטלגיה.
כשהייתי שם רציתי לכתוב ולא יכולתי, לא הייתה לי מקלדת בעברית
ועכשיו משום מה הזכרונות, כל מה שכתבתי בעברית בראשי כל אותם ימים קהה במקצת ועתה איני יודע אם בכלל יכתב
וידעתי שבניו יורק חיות שתי נשים שאהבתי בטירוף בימי חיי
על האחת כתבתי פה
ועל השניה כתבתי פה
ואני יודע שהן עדיין חיות בניו יורק כי שמם מופיע באינטרנט בספר הטלפונים אבל הוא חסוי.....
ולא הצלחתי לפגשן ואולי עדיף כך.
שתי נשים שהטריפו את דעתם ולקח לי שנים עד שהשתחרר רעל הכמיהה אליהן מתודעתי.
במקום זאת פגשתי ידידה חדשה, אישה מופלאה.....מישהי שהכרתי במקרה לפני שנה ועכשיו יש ביננו ידידות עמוקה שאני מקווה שתמשך שנים רבות ולמרות שאיתה יש רק ידידות, הפגישה עימה הייתה לי חשובה כל כך ואני שמח שנפגשנו שוב.
ופגשתי ידיד נעורים מתקופת האוניברסיטה, שבימים ההם , היה במשך תקופה ארוכה מאוד, חברי הטוב ביותר
ועכשיו כשנפגשנו לכוס קפה, דומה היה שאני משוחח עם אדם זר לחלוטין.
והלכתי לתפילת שבת בבית הכנסת רב האור והחסד והנשמה המיוחד ברחוב 88 מערב
שעליו אני רוצה לספר בנפרד.
בית הכנסת שייסד הרב מרשל מאייר. שאליו התוודעתי בתקופה שהייתי בארגנטינה. בית הכנסת של קהילת "בני ישורון"
ואחזתי בידיהם של אנשים ושרתי עימם ועיני בורקות וליבי נפתח להרבה אור
והייתי צריך את האור הזה כי באתי ממקום אפל מאוד...
והתחשק לי לגור בניו יורק שוב
ואולי זה אפילו יסתדר לי בקרוב, לפחות לכמה שבועות...אני מקווה
והייתי עצוב והרגשתי בודד כי לפני כמה חדשים חשבתי שלא אהיה בניו יורק לבד
כי באותו זמן אהבתי מישהי בטירוף וכל הזמן לא האמנתי שזה ממשיך וקיויתי שזה ימשך לנצח ופחדתי כל העת שזה יגמר וכנראה שהפחד הזה התברר כנבואה שהגשימה את עצמה.. וחשבתי אז - כך תיכננתי, אפילו הזמנתי בשבילה כרטיס - שכאשר אהיה בניו יורק אהיה איתה.. ואני חשבתי אז שהשהות בניו יורק תהייה שיא מסויים
אבל היא כבר חשבה שעברנו את השיא הרבה הרבה קודם.....
ולכן זה נפסק בפתאומיות שעד היום איני מבין אותה , אבל כבר הפסקתי בשלב זה לרצות ולהתאמץ כדי להבין מה קרה והיחסים ההם נגמרו בכאב גדול ובכעס ובמעשים קשים ורעים מאוד מאוד מצידי ומצידה.
ועכשיו הכל נגמר, ככוכב שביט שחלף לו ואורו נעלם מעבר לאופק
וכבר בניו יורק ליבי צבט בגלל האהבות הישנות ההן יותר מאשר האהבה האחרונה ההיא שפצעיה היו - כך נדמה היה לי - כל כך טריים...
אולי כי באיזה שהוא מקום הן היו אמיתיות יותר יותר מהאהבה ההיא.
אולי בגלל שהנשים ההן, למרות שגם הן היו שרוטות ומסובכות,
לא פחדו לאהוב אותי...
לא נבהלו מאהבתי...
ואני כבר בארץ כמה ימים והנה באורח פלא שוב אני במחוזות הטרוף גדושי האנדרופינים
וליבי מתרונן בקשיחות מסויימת
כי הבנתי פתאום ,שזה לא היא האישה הספציפית ההיא, שהביאה אותי לאותם שיאים של אור ואפילה,
זה הסוג הזה של היחסים
וכמו שהייתה היא, עכשיו הופיעה אחרת פתאום
אבל הפעם הדברים יהיו אחרים
אני יודע
כי הפעם אני כבר הייתי לאיש אחר
והפעם אדע כיצד לא ליפול לאשליה של אהבה
במקום שאין בו אהבה אמיתית
ולכן עיני ישארו יבשות...
וגם ליבי...
והפעם לא אצטרך לשים על עצמי מסיכה כאלו אני אכזר
הפעם זה כבר מתחיל לבוא מתוכי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
