שבע שנים עברו מאז פגישתנו האחרונה.
שבע שנים עברו עד שחזרתי שוב לוולפראיזו.
וולפראיזו העיר שאני כל כך אוהב, עיר הנמל של צ'ילה. גבעות גבעות הנשפכות אל הים, נוף שמזכיר קצת את חיפה, מפרץ רחב וברקע, כשהימים בהירים, אפשר לראות את רכס הרי האנדים הנישאים.
עיר שמזכירה אולי את סן פרנסיסקו, לא סן פרנסיסקו כפי שהיא נראית היום ,אלא כפי שנראתה בתחילת המאה העשרים. שאז זו הייתה גם שעתה הגדולה של וולפראיזו, כי היא הייתה עיר הנמל והראשית באוקיאנוס השקט וכל האוניות שנסעו לחוף המערבי של ארה"ב עברו דרכה, והטילו בה עוגן כדי להפיג כח ולהצטייד אחרי שעברו את מיצרי מגלן וכף הורן הסוערים בדרום.
ואז נפתחה ב-1913 תעלת פנמה וולפראיזו נשכחה ונשארה כפי שהייתה אז בראשית המאה העשרים.
עיר נמל קסומה, שהארכיטקטורה שלה כה שובת לב, בתי עץ בכל הצבעים המפוזרים על פני גבעות ובעיר התחתית בתים בסגנון אירופאי שכאלו לא שייך, כיכרות ושדרות רחבות ופסלים והרבה עצי דולב ומזרקות. ובין העיר התחתית לעליונה עשרות מעליות שנעות באלכסון על צלע ההר. מעליות ישנות מעץ שגלגליהן חורקים והן עדיין עולות ויורדות.
איבון סמית, כך קראו לה, לאישה שכה אהבתי בוולפראיזו.
מדוע סמית? שם אמריקאי אנגלי כל כך. איבון לא ידעה להשיב, אולי היה לה איזה סבא אנגלי שהתגלגל לוולפראיזו במאה התשע עשרה עם אחת האניות?
איבון הייתה ימנית וכמו צ'ילנים רבים אחרים, העריצה את פינושט, הדיקטטור האכזר שתפס את השלטון ב-1973 בהפיכה צבאית נגד שלטונו הנבחר של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איילנדה.
ואני הייתי נגד פינושט וכל חברי הצ'ילנים היו שמאלנים ופעלו במחתרת כנגד שלטונו
ובמסגרת הפעילות הזו גם אני הסתבכתי במעצר וכלא וכמעט ונעלמתי בבור תחתית אפל או במעמקי הים כפי שקרה לכמה חברי, אבל זהו ספור אחר, לא אותו רציתי לספר עכשיו
איבון הייתה ימנית ולמרות זאת היא חיבבה את חברי השמאלנים וגם הם חיבבו אותה.
ואיבון גם הייתה בתולה.
כשפגשתי אותה היא הייתה בת 23 ועדיין בבתוליה
עיניין של עיקרון
איבון הייתה מאוד נוצרית. ממש אדוקה באמונתה הפרוטסטנטית דווקא.
אבל, למרות שהייתה בתולה, איבון הייתה חמה כאש.
ושלושה חדשים גרתי עימה בדירתה בוןלפראיזו ברכס שנקרא "רכס עמליה" הצופה אל המפרץ
ושלושה חדשים עשינו אהבה מבלי שתהיה חדירה ממש...
והיה לה גוף מושלם ואני אהבתי אותה בטירוף וגם היא החזירה לי אהבה בטירוף
ולילה אחד התעוררתי והנה איבון לידי נסערת, כולה שטופת דמעות.
"למה את בוכה איבון"?
," אני בוכה כי איני יכולה לשאת את המחשבה שכאשר תמות, לא תגיע לגן עדן"
"ומדוע לא אגיע לגן עדן?"
"כי אינך מאמין בישו ומי שאינו מאמין בישו, לא נכנס בשערי השמיים"
כל כך נגע לליבי העצב העמוק של איבון, כל כך התרגשתי, על שהיא בוכה כך על ישועת נפשי
ובו בעת זה כאב לי כל כך, כי היה ברור לי, שלמרות אהבתי אליה, שהייתה כה חזקה, אישה שחושבת כך לא תוכל להיות האם של ילדי...
ואחרי כמה חדשים נפרדנו בבכי רב
וחצי שנה לאחר מכן ואני שוב בברזיל, בכפר הדייגים טראנקוזו, ובוקר אחד הלכתי על החוף עד לכפר ריאל דה אג'ודה, ופתאום, בלי סיבה מיוחדת, ליבי נמלא עצב עמוק
ופתאום חשבתי על איבון, והתגעגעתי אליה . והיא נראתה לי רחוקה כל כך כך
וכשהגעתי לריאל דה אגו'דה פגשתי מכר ישראלי שלא ראיתי מזמן.
"איזה מקריות"שמח לקראתי, "קיויתי שאפגוש אותך כאן בכפר, הייתי בריו לפני כמה שבועות והיה בקונסוליה מכתב בשבילך וידעתי שאתה פה והבאתי לך אותו."
המכתב היה מאיבון
והוא נכתב חדשיים קודם לכן
ודווקא באותו בוקר, כשפתאום חשבתי עליה והתגעגעתי אליה כל כך
דווקא אז קיבלתי כמתנה של קסם את מילותיה האוהבות
צירוף מקרים?
ואחר כך עברו שנים
ושבע שנים אחר כך חזרתי לדרום אמריקה
ויום אחד נסעתי לוולפראיזו במיוחד בשבילה
והיא הייתה אז כבר בת 29
ועדיין רווקה
וכבר לא בתולה...
ואנו נפגשנו שוב
וכשהתחבקנו דומה היה ששבע השנים שחלפו, כאלו לא היו מעולם.
לא השתנה ביננו כלום
אותה תשוקה אדירה
אותה אהבה
ואותו כעס מסויים שהיה לי עליה על שהיא מתומכי פינושה ( באותה שנה 1989 היה משאל עם בצ'ילה ובו התבקשו הצי'ילנים לומר אם ירצו שפינושה ישאר בשלטון, ו44% רצו בכך וגם איבון הייתה ביניהם...)
ולמרות שכך היו דעותיה, כיבדתי אותה
והלכנו שעות חבוקים ברחובות, ועלי שלכת דולב צהובים של סתיו התעופפו בהם ברוח ונחבטו בשערותינו
ועלינו במעלית לסרו אלגרה, לרכס הרומנטי שאליו עולים האוהבים
וביקרנו יחדיו בביתו של פבלו נרודה המשורר ששנינו אהבנו כל כך
ולמטה במפרץ אניות רבות
ורכס האנדים בוהק בשלגיו
ואני חיבקתי את כתפיה הצרות של איבון והיא רעדה
ובערב עשינו אהבה בפעם הראשונה
פעם ראשונה שלא היו ביננו מחסומים כי כבר לא הייתה בתולה...
והרגשתי שלמרות ההבדלים הכל כך גדולים ביננו ,הבדלי התרבות , הפוליטיקה והדת
משהו מחבר אותנו כל כך
והמשהו הזה, גם שבע שנות פרידה לא יכלו לו.
ואני נזכר עכשיו ביום הסתוי הקריר הזה, בולפראיזו וחושב שהיה אחד היפים בחיי.
ולמרות התשוקה והאהבה הרבה
דרכינו נפרדו
וכל אחד פנה לדרכו עם השנים
ואיבון התגלגלה לאחר זמן לניו יורק ושם היא נשארה
ופתאום עכשיו כשאני כותב על איבון שכה אהבתי ,אני נזכר שכבר יותר מחמש עשרה שנה היא גרה בניו יורק
איך שכחתי זאת...
והייתי יכול לראות אותה בשבוע שעבר.
נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי את הטלפון שלה
ודווקא הטלפון הזה לא היה חסוי....
איך יכולתי לשכוח שאיבון גרה בניו יורק?
כמה חבל...
ואולי לא?
קסם אהבתנו החזיק מעמד גם לאחר שבע שנים של פרידה
האם היינו יכולים למצוא אותו שוב לאחר שמונה עשרה שנים?
ובעוד שבע שנים או בעוד שמונה עשרה שנים - אם אחיה - לאיזה אישה אתגעגע אז?
וולפראיזו מבט כללי
המעלית העולה לסרו אלגרה
ואם רוצים לקרוא על איך הייתי בתא כלא בצ'ילה וכמעט איבדתי את חיי אפשר לקרוא על זה כאן
וספורים נוספים ורשימות וקטעי שירים ומוסיקה על צ'ילה בקטגוריה צי'לה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
