חזרתי לצי'לה כי קיבלתי מכתב שדוד מסתתר מאימת המשטרה החשאית וצריך עזרה. דוד מאלדונדו סוטו, חברי הטוב, מנהיג הפועלים, המארגן של המועדון החברתי, ושיעורי העזר לילדים ושירותי והסעד לקשישים בשכונת מיראפלורס בויניה דל מאר שליד ואלפראיזו. דוד סוטו המוסיקאי שהיה הרוח החיה בלהקה ששמה היה "גוריון" דרור בספרדית.
שנתיים קודם לכן נפגשנו בפעם הראשונה. באחת המסעדות לייד האוניברסיטה הקתולית של ופלראיזו ראיתי פלייר המודיע על הופעה מיוחדת של מוסיקה בסגנון קאנטו נואבו, הופעה של להקה שאת שמה לא הכרתי, "גוריון".
באותו זמן לא היה לי מושג מה זה סגנון קאנטו נואבו, הייתי אז רק שבועיים בצ'ילה. רק אחר כך ובעקבות המפגש עם דוד וחבריו, למדתי להכיר את המוסיקה הזו ואת תפקידה החשוב בתנועת המחאה בצ'ילה בשנות השישים והשבעים. השמות החשובים בתנועה הזו היו ויולטה פארה וויקטור חארה. את ויולטה פארה מכירים אולי כאן מעט, בעיקר בגלל שירה הידוע בפיה של מרסדס סוסה הארגנטינאית Gracias a la Vida que me ha dado tanto
שיר שכולו הלל ליפי החיים ודווקא אחרי שכתבה אותו ויולטה פארה היא התאבדה בגלל אהבה נכזבת. אהבה של אישה בגיל העמידה לגבר צעיר השובר את ליבה.
והנה ויולטה פארה שרה את גרסיאס א לה וידה
את ויקטור חארה מכירים פחות. את הלהקה שהקים QUILAPAYUN
זכיתי לשמוע בפריס בספטמבר 1973
היה זה כמה ימים לאחר ההפיכה הצבאית כנגד משטרו של סלבדור איילנדה ב-11 לספטמבר 1973
אני לא ידעתי מזה כלום, טיילתי באירופה טיול של לפני גיוס, ויום אחד ראיתי בכיכר הטרוקדרו בפריס - הכיכר שממול למגדל אייפל - התגודדות. היו שם שישה או שבעה נגנים עם חזות דרום אמריקאית, זקנים ושיער ארוך, פונצ'ואים. שירים עם כח ועוצמה. כמה מאות איש הצטופפו סביבם והקשיבו לשיריהם. הנגנים היו טובים מידי, יותר מידי טובים לסתם נגני רחוב. משהו חשוב קרה שם בכיכר אבל אני לא ידעתי אז צרפתית ולא הבנתי על מה המהומה. רק הקשבתי למוסיקה הזו שהילכה עלי כל כך הרבה קסם, שהכח שלה חדר לעורקי, והנגנים והזמרים , התאימו כל כך לסטראוטיפ שהיה לי בזמנו על דרום אמריקה.
שנים אחר כך, הבנתי שמה שראיתי באותו יום הייתה הפגנת הזדהות עם צ'ילה, מחאה כנגד ההפיכה הצבאית שהתקיימה כמה ימים קודם לכן, והנגנים והזמרים היו חברי להקת QUILAPAYUN שהיה לה מזל להיות בסבוב הופעות בצרפת ביום ההפיכה ולכן חבריה ניצלו ממעצר ונשארו אחר כך שנים רבות בפריס כגולים פוליטים ושם גם זכיתי להכירם אישית אבל זהו כבר ספור אחר.
כך הם נראו אז
וכך הם נראים היום
גורלו של ויקטור חארה, מייסד הלהקה היה עגום יותר.
בימים הראשונים שלאחר ההפיכה, ריכזו כוחות הבטחון הצ'ילנים את מתנגדי המשטר שנעצרו באצטדיון הלאומי של הבירה סנטיאגו צ'ילה, והפכו אותו למחנה מעצר ענקי של אלפי אסירים.
גם ויקטור חארה היה בין העצורים אבל בגלל התפקיד החשוב שהיה לו בתנועת השמאל הצ'ילנית ובגלל המשמעות הסימלית של דמותו ושל שיריו, כרתו אנשי הצבא את לשונו, שברו את ידיו
הציבו אותו בפני כל האסירים האחרים בכיכר הדשא המרכזית, שמו גיטרה על ידיו השבורות וציוו עליו לשיר
וכך יצאה נשמתו
האיצטדיון הלאומי של צ'ילה קרוי היום על שמו של ויקטור חארה
האיצטדיון בסנטיאגו בזמן ההפיכה ב-1973
ונשיאת צ'ילה הנוכחית, באשלט, היא בתו של מי שבתקופת ההפיכה , היה אחד מהגנרלים הבודדים שסירב להצטרף להפיכה ועל כן נאסר ומשפחתו יצאה לגלות.
צי'לה היום היא מדינה מלבבת ושונה אבל לא על צ'ילה של היום באתי לספר, אלא על צ'ילה של אז
ב-1983 , תשע שנים אחרי ההפיכה, בשנה שבא הגעתי אליה לראשונה, בשנה שבה הכרתי את וולפראיזו, עיר הנמל הקסומה ואת דוד מאלדונדו סוטו, חברי הטוב, שבגללו חזרתי לצ'ילה שנתיים אחר כך ב-1985 כדי לנסות לעזור לו להימלט ולהציל את חייו....
כתבתי כבר הרבה כל כך, מעבר למה שמותר בפוסט של בלוג ועל כן אולי נסיים כאן ונמשיך ביום אחר....
ההמשך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
