טנגו אחר

הפרק הקודם

הגעתי לוולפראיזו בבוקר סחוף גשם ורוחות. כמה שעות קודם לכן נחתתי בשדה התעופה הבינלאומי של סנטיאגו הבירה ומייד המשכתי באוטובוס מערבה לעבר ולפראיזו, נסיעה של שעה וחצי בדרך המתפתלת בין נופים ים תיכונים של עצי זית, יערות של אורן וכרמי גפנים. אני חושב שגם הנופים הן חלק מהסיבה מדוע אני כל כך אוהב את צ'ילה. יש בצ'ילה נופים רבי הוד של יערות גשם וקרחונים ופיורדים ואגמים בסגנון  אלפיני  והרבה צבע ירוק ויש  את רכס האנדים  הנישא המושלג החוסם תמיד את המבט במזרח, והרחק הרחק בצפון יש מדבריות שהם הצחיחים בעולם ובכל מקום, הוד המפרצים של האוקיאנוס השקט הקר עם כפרי דייגים ציוריים  ,אבל האיזור שבו נמצאת סנטיאגו הבירה וולפראיזו עיר הנמל הגדולה, שנמצא במרכז המדינה, מאוד מזכיר בנופיו את ארצות הים התיכון. אותו מזג אויר, אותה צמחיה. אותם ריחות של עשבים וקני סוף ופריחת תפוזים ואדמה יבשה, וולפראיזו מזכירה לי תמיד את חיפה וכל פעם שנסעתי אליה בכביש המוביל אליה מסנטיאגו, הרגע הזה, כאשר פתאום יוצאים מתוך ההרים ולפתע נפתח המבט ולמטה רואים את המפרץ הגדול של ולפראיזו, כל פעם שזה קרה לי, נצבט לי משהו בלב. הרגשתי שאני מגיע למקום שיש לי אליו קשר מיוחד אל מקום שהוא כמעט הבית שלי.

לא ידעתי היכן להתחיל. דוד כבר לא גר בבית שבו גר פעם, כתבו לי שהוא מסתתר בהרים. הלכתי לבית הוריו של דוד . כשראתה אותי אמא שלו ,מריה, אישה עבת בשר שעיניה שוחקות וידיה אדומות תמיד, היא החלה לבכות פתאום.  אחיו של דוד נהרג בהפיכה הצבאית ב-1973 ודוד, שאז היה ילד קטן נשאר בחיים ועתה גם הוא חייו בסכנה, והיא לא קיבלה כל אות חיים מזה שלושה חדשים.

האיש שכתב לי את המכתב, פדרו, מי שהיה שותפו של דוד ללהקת גוריון, נעצר והוא עכשיו בכלא, האנשים האחרים שהכרתי, בתקופה שחייתי בולפראיזו ,או שהיו בכלא או שיצאו לגלות פוליטית בחו'ל

לא היה לי קצה חוט, איש לא הכיר אותי ואיש לא היה יכול לומר לי היכן דוד מסתתר. ידעתי פחות או יותר היכן לחפש אנשים שהיו בתנועת המחתרת אבל הם לא הכירו אותי וידעתי שהם יתיחסו אלי בחשדנות, גרינגו כזה שאיש לא מכיר , שבא כאלו משום מקום ושואל שאלות על אנשים.

בטח הוא סוכן של המשטרה החשאית של ה-CNI  -CENTRAL NACIONAL DE INTELGENCIA

בסופו של דבר החלטתי שאולי, כיוון שאמא של דוד זוכרת אותי, אוכל בעזרתה לעורר את אמונם של אנשים מסויימים. דוד לא שיתף את אמו במעשיו והיא לא ידעה מי מחבריו עסק בפעילות מחתרתית. אבל לא הייתה דרך אחרת, בשעות הערב עברנו , האם ואני ,מבית לבית בין כל חבריו של דוד, המעטים שעוד נשארו בולפראיזו, וניסינו למצוא קצה חוט, מישהו שיוכל להוביל אותי למקום מחבואו. בסוף מצאנו מישהו, שהכיר אולי מישהו אחר, שהיה מוכן להאמין שאיני סוכן של המשטרה החשאית והסכים  לקח אותי לפגישה עם נשיאת הוועדה לזכויות אדם בולפראיזו, עורכת דין  ממושקפת נמרצת בגיל העמידה שריכזה את המידע על האסירים הפוליטים באיזור.

האישה רשמה לי שם על פתק ואמרה לי, לך אליו, האיש הזה ידע לספר לך היכן דוד מסתתר.

וכך היה.

למחרת כבר הייתי בסן פיליפה, עיירה מנומנמת עמוק בתוך קורדליירת האנדים, כיכר מרכזית ובה עצי דולב ענקים, כמה רחובות ובהם אבני מרצפת עתיקות וכניסיה עתיקה מהתקופה הקולוניאלית.

הכתובת שהייתה בידי לא הייתה ברורה, כל שנאמר לי היה שדוד נמצא אצל אנטוניו, שאנטוניו הוא סנדלר, ושהוא גר מחוץ לסן פיליפה ליד הנהר.

נסעתי  במונית ישנה מקרטעת כשעה וחצי בדרך עפר עד שהגעתי לביית מליבני  בוץ עם גג של קני סוף, לא הייתה בבית הזה אפילו דלת, רק יריעה מאובקת.

הסטתי את היריעה, "הלו" צעקתי ,"יש פה מישהו."

גבר כחוש בן כשישים יצא אלי פתאום והביט בי בחשדנות מבוהלת

 "מי אתה?"

"אני ידיד של דוד."

יכולתי לראות שהאיש מנסה להבין משהו, מנסה להבין מיהו הגרינגו הבלונדיני הזה שהגיע פתאום

"אני לא מכיר אף דוד"

"אני מחפש את דוד מאלדונדו סוטו" תגיד לו שמחפש אותו ד.

"לא יודע על מי אתה מדבר, חפש לך במקום אחר, ועכשיו לך, אינך רצוי פה".

יצאתי מהחושה וחזרתי  בלב כבד למונית , שחיכתה לי במנוע מטרטר.

לפתע יצא מהחושה גבר שמנמן שפניו עטורים בזקן עבות. היה זה דוד.

ד שמעתי אותו צועק.

חזרתי בריצה  אל דוד וחיבקנו זה את זה ללא אומר.

עיניו של דוד היו לחות , גם עיני.

"ד, לחש לי דוד, מאיפה צנחת פתאום? לא חשבתי שניפגש שוב"

"באתי לעזור לך דוד, אני אעזור לך לברוח"

עוד באותו לילה עבר דוד את הגבול לארגנטינה עם הדרכון שלי, דוד ואני היינו די דומים במראה ואחרי שהתגלח אפשר היה במבט שטחי לחשוב, שהתמונה בדרכון היא תמונתו. את הדרכון שלי הייתי אמור לקבל  חזרה  באמצעות שליח , שבוע לאחר מכן בולפראיזו.

ביום המחרת חיכיתי בכיכר המרכזית של סן פיליפה לאוטובוס שייקח אותי לסנטיאגו . ניכנסתי לצרכניית המזון הקטנה שבכיכר כדי לקנות לי בקבוק מיים.

פתאום שמעתי מישהו קורא בשמי. ד.

נבהלתי, מי מכיר אותי פה, בעיירה הנידחת הזו?

בחורה צחקנית התקרבה לעברי, ד? איזה הפתעה, מה אתה עושה פה בסן פיליפה, מה אתה עושה בכלל בצ'ילה?

הייתה זו פרננדה, חברתה הטובה של מי שהייתה חברתי, איבון, ושותפתה לדירה בימים בהם התגוררתי בולפראיזו . נכון, ניזכרתי פתאום, פרננדה הייתה מסן פליפה, איך יכולתי לשכוח את זה.

לא שמחתי לפגוש את פרננדה, איש לא צריך לדעת שאני בסן פליפה או בצ'ילה בכלל, ופרננדה הייתה תמיד כל כך רכלנית.

" מה אתה עושה בסן פילפה"

"סתם, אני מטייל, חזרתי לביקור קצר של שבועיים בצ'ילה והחלטתי לבוא לבקר גם בסן פיליפה, כל כך הרבה ספורים סיפרת לי אז על המקום הזה שהייתי סקרן, אפילו קיויתי שאולי אפגוש אותך..."

פרננדה הביטה בי בפליאה, מתקשה להאמין. מה כבר אפשר לראות בסן פיליפה?

נאלצתי לדחות את נסיעתי לסנטיאגו ולבלות את כל אותו אחר הצהריים עם משפחתה של פרננדה, אביה, שני אחיה, כל המשפחה, כולם מסתבר, היו תומכי פינשוט ולא סבלו את כל השמאלנים שהרסו את המדינה. הרגשתי שהסתבכתי, יותר מידי אנשים שלא סמכתי עליהם, יודעים על קיומי ושואלים שאלות.....היה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שסוכני ה-CNI יעלו על עקבותי...

חזרתי לולפראיזו ונפגשתי שוב עם נשיאת הוועדה לזכויות אדם.

"כדאי שתשמור על פרופיל נמוך, אל תסתובב הרבה ברחובות, אל תשכח שאין לך אפילו דרכון"

כך עשיתי במשך יומיים, עד שמישהו סיפר לי  על ההפגנה ושביתת הסטודנטים שהייתה אמורה להתקיים באוניבריסטה הקתולית ועוררה את סקרנותי....

לקטע הסיום