טנגו אחר

פרק 1

פרק 2

כאשר הגעתי לאוניברסיטה הקתולית היו בפאטיו המרכזי כבר כאלף סטודנטים.  דוכנים רבים  מילאו את הפאטיו וביניהם דוכן של ארגון זכויות האדם של הכנסיה, עתונים שונים, דוכני מכירה של ספרים  שביניהם התפלאתי למצוא  אפילו את המניפסט הקומוניסטי ואת ספריו של מארקס , ספרים שנכתבו על ידי מנהיגי השמאל בצ'ילה, לואיס קורבאלאן  שבאותו זמן חי בגלות בפאריס. ספרים רבים של פבלו נרודה, המשורר הלאומי, שאפילו אנשי הימין אהבו לקרוא משיריו למרות שהיה כל חייו קומוניסט, תקליטים וקלטות של להקות המחאה השונות כמו QUILAPAYUN,   

INTI ILIMANI

בחלל האויר שמעו  שוב ושוב את להקת הרוק הפופולרית LOS JAIVAS   בתקליטה המפורסם ALTURAS DE MACHU PICHU יצירה מוסיקלית בסגנון הדומה לפינק פלוייד למילים שנכתבו על ידי פבלו נרודה ,המספרות את מאווי השחרור ומלחמות העצמאות  של העמים השונים ביבשת, כנגד הכובשים הספרדים ואחר כך כנגד כוחות האימפריאליזם.....

באולם המרכזי התפלאתי לראות תמונות גלויות של סלבדור איילנדה. "הכיצד" שאלתי את חברי הצ'ילנים, "לא מסוכן? ככה מרשים לתלות את התמונות שלו?"  , "דברים השתנו מאז שגרת פה לפני שנתיים, עכשיו הדיכוי רך יותר ומותר לעשות כל מיני הפגנות. עובדה , אפילו ההפגנה שלנו באישור השלטונות." השיבו לי כמה אנשים  והצביעו על גגות האוניבריסטה שעליהם שורות שורות של כוחות משטרה קארבניירוס, שוטרים  שמדיהם ירוקים ולכולם מגינים של פלסטיק, קסדות ואלות. " הם שומרים עלינו, כדי שלא נתפרע, אפשר לחשוב שזהו משחק כדורגל".....

הפגנה של תלמידי תיכון בצ'ילה של היום

צילמתי את האנשים מסביב, את ההפגנה, את השוטרים שעל הגגות. קולות המוסיקה, הנאומים, דוכני המכירה, הבחורות היפות, לרגע ניתן היה לחשוב שאני בארועי יום הסטודנט בירושלים ולא בהפגנת מחאה פוליטית. משהו אכן השתנה בצ'ילה בשנתיים האחרונות, יש יותר פתיחות פוליטית......

בשעות הערב יצאו הסטודנטים בקבוצות מהבניין של האוניברסיטה הקתולית וזרמו  החוצה לשדרה המרכזית של וולפראיזו. היה קריר, ניתן היה לשמוע את צפירות האוניות בנמל,  ואת  צרחות השחפים שנעו במעגלים באויר צופים במפגינים שלמטה , קולות המוסיקה בפנים גוועו לאיטם והסטודנטים מילאו בהמוניהם את השדרה ואת הכיכר המרכזית, כיכר מנואל מונט.

לפתע נשמע רחש של סירנות, וכעשר מכוניות משורינות הקיפו את הכיכר וחסמו את השדרה. כמאתיים שוטרי קארביניירוס ירוקים, הקיפו את הכיכר בריצה, שורות שורות, והחלו לחבוט באלותיהם בצעירות ובצעירות. קולות יריה נשמעו, האויר התמלא בריחות של גז מדמיע. אנשים התחילו להשתעל, לרוץ לכל הכוונים, לנסות לברוח, אבל השוטרים סגרו על הצעירים הרבים במעגלים והחלו לדחוק בהם לעבר כמה אוטובוסים שחורים ללא חלונות שעמדו באחת מקרנות הרחוב.

התבוננתי מסביבי , ניסיתי לצלם, אבל אז התמלאו עיני בדמעות צורבות. פתאום חלפה מחשבה בראשי: " אז ככה זה אצל הפלשתינאים" אצלנו בארץ?" ככה הם מרגישים. חשבתי?

מכת אלה נוראית הפילה אותי לריצפה, פני התמלאו באבק, יד גסה תפסה אותי בצווארי והצמידה אותי לרצפה. אחר כך משכה היד בשערותי והרימה אותי, "מהר מהר,  קדימה  אל האוטובוס!"

שורת שוטרים  חבטו מאלותיהם  משני צידי הרחוב בכמה צעירים מבוהלים ואני ביניהם וכוונו אותנו אל אחד מהאוטובוסים. בתוך האוטובוס היו כבר כעשרים צעירים. אבל השוטרים דחפו כל העת עוד ועוד אנשים עד שהיינו כשמונים עד מאה איש.

דלתות האוטובוס נסגרו, והאוטובוס התחיל לנסוע. ניסיתי לנשום להחזיק בדבר מה, גבי כאב מהמכות, שתי צעירות התייפחו לידי בבכי מר ואחת מהם זעקה שוב ושוב, " אני מפחדת, אני לא רוצה למות", השניה לחשה  בהיסטריה את שמה של הבתולה מריה. מעולם לא אשכח את פניהן המבוהלות של שתי הצעירות, את תחושת הייאוש והפחד שלהן. גם אני פחדתי. אף פעם לא פחדתי כל כך, אפילו לא במלחמה בגולן, לא פחדתי ככה.

האוטובוס נעצר והדלתות נפתחו בשריקה. הצעירים יצאו החוצה בבהלה. בחוץ כבר חושך.

"איפה אנחנו?"  שאלתי מישהו. " אני חושב שליד תחנת המשטרה המרכזית של וולפראיזו. זה סימן טוב, עדיף להיות בידיים של הקארביניירוס מאשר בידי הסוכנות הראשית למודיעין ה-CNI

"אתה! ואתה! ואת! הצביעו השוטרים באלותיהם על צעירים רבים, "לכו הבייתה" הצעירים עליהם הצביעו השוטרים באלותיהם החלו לברוח במרוצה במורד הסימטא. נשארנו כחמש עשר איש."

"אתם, לשם! קומוניסטים מזויינים, קדימה מהר!"

שוב מטח של מכות יבשות ואנו בתוך הבניין.

ירדנו שלוש קומות ואז הכניסו  את כולנו למרתף קר. בתוך המרתף כשלושים צעירים נוספים, גברים כולם, ערומים וידיהם אל מול הקיר. על הרצפה שלוליות של שתן.

פחדתי כל כך, מה עושים? איך נחלצים מפה? נזכרתי בסרט "נעדר" של קוסטה גרוואס, המתאר את הימים שאחרי ההפיכה בצ'ילה ואשר אותו ראיתי רק כמה שבועות קודם לכם בבית קולנוע שקט וממוזג בתל אביב. גם אני אעלם ככה, כמו הבחור האמריקאי שבסרט? איך יכולתי להיות כזה אידיוט ולצאת להפגנה כאשר אפילו דרכון אין לי ועכשיו איך אוכיח להם שאני ישראלי?

 בדרך כלל אני לא מתפקד טוב במצבי לחץ.  אני עושה כמעט תמיד את כל הטעויות האפשריות.  אני גם לא יודע לשחק, אין לי כשרון משחק, השקרים שלי נחשפים תמיד מייד אבל אז באותו לילה של פחד, קיבלתי החלטה שהצילה את חיי.  החלטתי לשחק את תפקיד התייר הגרינגו המטומטם , התמים והאידיוט.  תייר שהוא  כל כך אידיוט שהוא  אפילו לא יודע מהי הסכנה העומדת בפניו. שאינו יודע שמולו עומדים קלגסים של מישטר דיקטטורי אכזרי ושאם יהיה חצוף הוא עלול  לאבד את חייו.

התחלתי לצעוק בהיסטריה באנגלית, לקלל ולחרף את השוטרים. " פשיסטים שכמוכם, בני זונות, שחררו אותי מייד, יש לי זכויות, אתם עוד תראו מה השגרירות שלי תעשה כשרק ידעו איך אתם מתייחסים אלי, שחררו אותי מייד, אני לא שייך לכאן בכלל, אני פה בטעות, פשיסטים!"

"היזהר לך" לחש לי אחד הצעירים בספרדית, "אתה מגזים" הקארבניירוס האלה לא אוהבים שמעליבים אותם". אבל אני המשכתי לחרף ולגדף באנגלית ולדרוש פגישה עם מנהל תחנת המעצר.

"שתוק גרינגו! סתום את הפה המלוכלך שלך!"  צווח אחד השוטרים לעברי, אבל אני המשכתי בצעקותי.

אחד הצעירים מול הקיר החל לצחוק פתאום. לא בכל יום אפשר לשמוע מחזה כזה, מישהו שמגדף את השוטרים בכזו תקיפות וקורא להם בכל מיני שמות גנאי.

"שתוק שם אתה בן זונה,  תפסיק לצחוק אתה שומע!"קראו השוטרים לעברו, אבל הצעיר לא הצליח להפסיק ואז הצטרף אליו עוד מישהו ותוך כמה שניות התמלא החדר בצחוק "פשיסטים, בני זונות, " פתאום התחיל מישהו לשיר את מילות ההמנון של המפלגה הסוציאליסטית בתקופתו של איילנדה, Venceremos, Venceremos  .( ננצח)

השוטרים החלו להכות באלותיהם בהיסטריה על גבות האנשים שבחדר ותוך כמה דקות השתררה בו דממה כבידה ורק הנשימות העצורות של האסירים בחדר וכמה יבבות חנוקות,  נשמעו.

"ואתה, יה חתיכת גרינגו מזויין, עוד נדפוק לך את הצורה!" צעקו לעברי השוטרים  אבל אני לא הייתי אמור להבין ספרדית והמשכתי לגדף באנגלית ולדרוש פגישה עם המנהל.

"קחו אותו מכאן" שמעתי קול ואז הצמיד מישהו את שתי ידי לגבי באזיקים ואני  הובלתי למשרדו של מפקד משטרת וולפראיזו.

"מה עושים עם הגרינגו הזה?" שאל מישהו את המפקד. " היזהרו" השיב להם המפקד " אני לא רוצה סיפור דומה למה שקרה לאיטלקיה ההיא בשבוע שעבר בסנטיאגו, התיירת האיטלקיה שמתה בתא המעצר".

"מאיפה אתה?"

עשיתי את עצמי כלא מבין.

"  Where are you from  "  שאל אותי מישהו באנגלית שבורה.

 " מישראל , מהטרה סנטה". עניתי.

"  איזראיליטה " הביט בי מפקד הכלא בתמיהה" בכלל לא נראה יהודי, אין לכם לכולכם שיער שחור?"

" הכניסו אותו אלי לחדר, אני רוצה לחקור אותו אישית". חפשו את דוניה קלרה, המתורגמנית,"

"שב כאן", הראו לי על כסא בפינת החדר," תכף תבוא מישהי שיודעת אנגלית".

התבוננתי מסביב, מכתבת עץ אגוז גדולה, דגל צ'ילה גדול על תורן מכסף. סמל הקארבניירוס ותמונת  הדיקטטור פינושט במדיו וכותפותיו המוזהבות.

מפקד המשטרה התיישב מאחורי מכתבתו. " אני רוצה לדבר עם חאבייר מה-CNI "(שירות המודיעין), ליבי החסיר פעימה, פחדתי. ידעתי, שברגע שהם ישמעו שאני פה, גורלי נחרץ.

מפקד המשטרה דיווח למפקד שירות המודיעין על המעצרים.

" יש לנו כאן שלושים וארבע גברים, ושמונה נשים" שמעתי אותו אומר.

"לא, אין לנו פה אף גרינגו, מאיפה הרעיון הזה שעצרנו היום גרינגו?"  "קרלוס" שמעתי אותו צועק פתאום למישהו בחדר, ידוע לך על איזה גרינגו בלונדיני שנעצר היום? חאבייר, טוען שעצרנו מישהו כזה היום, יש לך מושג על מה הוא מדבר?"

"לא ידוע לי על זה כלום המפקד" השיב קרלוס.

" מצטער, זה כנראה שמועת שווא, אם נמצא גרינגו כזה נתקשר"

מפקד המשטרה הניח את שפורפרת הטלפון וחייך לעברי.

" מישהו כבר יודע ב-CNI עליך , מעניין למה אתה כבר כל כך מפורסם. אני חושב, שלפני  שאמסור אותך לידיהם , כדאי שתענה לי  על כמה שאלות. שום דבר לא בוער, שיחכו קצת".

הרגשתי שאני רוצה לעשות במכנסיים מפחד, דמי פעם בכח ברקותי, כמעט והתעלפתי אבל חשקתי בשיני ובהיתי במבט מטומטם במפקד המשטרה, אני הרי לא אמור להבין ספרדית ועל כן אני לא צריך לפחד.

'What?" לחשתי לעברו, You speak English?"

"איזה דביל הגרינגו הזה, איפה המתורגמנית הזאת לעזזאל".

במשך  שלושה ימים נחקרתי שעות ארוכות. הרביצו לי אמנם , אבל אני חייב להודות שחששתי מטיפול אכזרי יותר, אבל כנראה העובדה שהייתי תושב זר , הצילה אותי . פעמיים, במהלך אותן חקירות, בגלל שהייתי כה עייף, לא נזהרתי ועניתי לשאלת החוקר עוד לפני שהמתורגמנית הספיקה לתרגם. כשעשיתי זאת בפעם השניה, הביטה בי האישה במבט בוחן אבל לא אמרה כלום ולא הפנתה לכך את תשומת לב החוקרים.....

הספור שלי היה קבוע וחזרתי עליו שוב ושוב, אני תייר תמים, יומיים קודם הגעתי בכלל לצ'ילה, אף פעם לא הייתי קודם בצ'ילה, ביום ההפגנה גנבו לי את הדרכון. לא ידעתי שאני צריך לפחד, סתם הייתי סקרן וחשבתי שאני מבקר במסיבה של סטודנטים, פשוט רציתי להכיר בחורות יפות...

בשלושת הימים האלה שמתי לב שכל פעם, כאשר היו מחזירים אותו לתא המעצר המרכזי ,היו בו פחות אנשים. " איפה האנשים שהיו פה הבוקר?" שאלתי.

"יותר טוב שלא תשאל" ענה לי אחד העצורים בקול חנוק. , מהחדר הזה כנראה שאף אחד לא יחזור לאוניברסיטה".....

אחרי שלושה ימים, הביאו אותי שוב למשרדו של המפקד המשטרה.

"שב, תרגיש נוח, רוצה כוס קפה".

הנהנתי בראשי, ושוב קפאתי במקומי, עוד פעם לא נזהרתי, עוד פעם לא חיכיתי למתורגמנית.

" תגיד לי, מה חושבים עלינו בחוץ לארץ. מה חושבים עלינו  על הצ'ילנים?"

"מה שחושבים עליכם זה שאתם דיקטטורה אכזרית ושפינושט הוא פשיסט".

פניו של מפקד הכלא התכרכמו בזעם.

" האמריקאים האלה, בני זונות, כפויי טובה שכמותם. אתם לא מבינים שאם המערב עדיין קיים , זה בזכותנו? אתם צריכים להגיד לנו תודה על שהצלנו אתכם מהקומוניסטים. רק אנחנו הצלחנו לעצור את השטפון. מלחמת וויטנם, לאוס, קמבודיה, הקובנים באתיופיה ובאנגולה, המשטר השמאלני של ולאסקו טורס בפרו. קסטרו בקובה, אתה לא מבין? ניצחון אחר ניצחון  של הרוסים הקומוניסטים המזויינים האלה עד שהם ניסו לתפוס את צ'ילה ואז  אנחנו הראינו להם, שעד כאן! אותנו הם לא יחסלו. אתה לא מבין שאנחנו הצלנו את המערב? לא שמעת על תאוריית הדומינו, כמו קוביות דומינו, מדינה אחרי מדינה נפלה בידי הקומוניסטים  עד שהם נעצרו בצ'ילה ואז המערב התחיל להכות בחזרה ולהתחיל לנצח..

אנחנו הצלנו  את המערב וזה התודה שלכם!"  צעק עלי בקול גדול  המפקד ופניו התכרכמו  שוב בכאב.

 צלצול טלפון ניסר בחלל החדר וקטע את נאומו.

" עוד פעם אתה חבייאר, איזה נודניק אתה, אני כבר אומר לך שלושה ימים שאין לנו כאן שום גרינגו. אין אין אין! אתה לא מבין ספרדית? תבוא ותבדוק בעצמך"

דמי קפא בעורקי.

מפקד המשטרה טרק את שפורפרת הטלפון והתבונן בי שותק כמה דקות.

"משהו מסריח לי פה,  אני חושב שאתה לא כזה תייר תמים כמו שאתה מספר. כי אחרת, אם אתה כזה תמים, ורק יומיים לפני שנעצרת, הגעת לצ'ילה, איך זה שה-CNI יודעים עליך כל כך הרבה. הם אפילו יודעים את השם שלך, ואנחנו לא סיפרנו להם כלום. והשם דוד סוטו מאלדונדו, אומר לך משהו?"

הצטמררתי בכיסאי ונשכתי את שפתי.

 מפקד הכלא, הביט בשעונו ואמר:

השעה עכשיו 1300. אנחנו יוצאים לארוחת צהריים, בשעה 1500 חבאייר בא לפה כדי לחפש אותך, אבל אין לי חשק לתת לך אותו, יש לי איתו חשבון ארוך, לא בראש שלי  לתת להם איזה פרס, וחוץ מזה גם אותי השיטות שלהם כבר מתחילות לעצבן ולכן אני משחרר אותך וכדאי שתעוף מפה במהירות.

עשר דקות לאחר מכן נזרקתי לרחוב. דלת הברזל של תחנת המשטרה נסגרה מאחורי בקול טריקה.

הבטתי ימינה ושמאלה,  איש לא היה מסביב...

שעה לאחר מכן הייתי בביתה של הנשיאה של הארגון האיזורי לזכויות אדם.

" איזה הפתעה שמחה, כל כך דאגנו לך, היה לנו דיווח ביום ההפגנה על גרינגו בלונדיני שנעצר. שיערתי שזה אתה, אבל לא ידענו את השם שלך ולכן לא יכולנו להפעיל לחצים על המשטרה ולשאול שאלות. כל פעם ששאלנו אם יש בין העצורים איזה גרינגו  אמרו לנו שאין".

"אתה יודע איזה מזל יש לך? יש לך מושג מה היה יכול לקרות לך"! בפעם הבאה תיזהר יותר..!"

כמה שעות לאחר מכן כבר הייתי במטוס בדרך לארגנטינה.  ישבתי מתוח במושב המטוס, כולי שטוף בזיעה קרה  והסתכלתי  מסביב בפחד. רק כשעברנו על פני הקורדיליירה של האנדים וראיתי את פיסגת האנקגווה מתחתי ,ידעתי שעברנו את הגבול ויכולתי להתרווח בכיסאי, ולשקוע בשינה עמוקה.

אפילוג

יומיים לאחר שהגעתי לבואנוס איירס  כבר הייתי בלונדון . לבקשתה של הנשיאה לארגון זכויות אדם בוולפראיזו,  חיפשתי את משרדי אמנסטי אינטרנשיונאל, הארגון העולמי להגנת על זכויתיהם של האסירים הפוליטים,  כדי למסור דיווח  על הארועים ביום בו נעצרתי. בארגון כבר ידעו על הפרשה. מעקב של הארגון על הקורות עם העצורים בחדשים שלאחר מכן , העלה ששבעה עשר איש נעלמו באותו יום  ולא חזרו מעולם.

נרשמתי לארגון, והצעתי סיוע ועזרה. הופניתי למשרדי אמנסטי אינטרשיונל בישראל.

כמה חדשים לאחר מכן, נודע לי, שדוד סוטו חברי, חזר בדרך לא דרך לצ'ילה כדי לפקד במחתרת אחרי אחת הקבוצות של תנועת ההתנגדות במרכז המדינה. פעילותו לא ארכה זמן רב ושישה שבועות אחרי שחזר, הוא נעצר.

התא הישראלי של אמנסטי ישראל אימץ את דוד סוטו. זו השיטה של אמנסטי. כל אסיר מקבל קבוצת אנשים שמטפלת בענינו באחת המדינות בעולם וחברי הקבוצה  כותבים שוב ושוב מכתבים לרשויות אותה מדינה , שבה נכלא האסיר, כדי להראות להן שהם מקיימים מעקב ודורשים לכבד את זכויותיו של האסיר שבעניינו הם כותבים.

שנתיים לאחר מכן, שוחרר דוד ויצא לגלות פוליטית בבלגיה. היה זה ב-1987.

כמה חדשים לאחר מכן, ביקר דוד  בישראל בהזמנת התא הישראלי של  אמנסטי אינטרשיונל,  וקיים קונצרט של שירי מחאה צ'ילנים ושל שירי להקתו גוריון באולם צוותא בתל אביב. מחוות תודה לידידים ישראלים רבים שכמעט את כולם  -  חוץ ממני ומעוד חבר אחד -  לא ראה מעולם.

היה זה אחד הארועים המרגשים בחיי...