פירסמתי היום פוסט על הרב מרשל מאייר
פוסט שמתחיל בספור על רב ונראה בהתחלה אולי כמאמר יבש על הקהילה היהודית בארגנטינה
אבל בהמשך הוא מוביל למקומות אחרים מאוד....
כך אני חושב
אז הנה הפוסט שוב
בתוספת כמה לינקים ומידע נוסף על הרב מרשל מאייר
הרב מרשל מאייר - האור והעננים האפלים
השם מרשל מאייר, הרב מרשל מאייר, אינו אומר דבר לרוב המוחלט של הישראלים.
אם יש אדם שיכולתי אולי להכירו אישית, אבל החיים לא זימנו לי את האפשרות לעשות זאת, זה הרב מרשל מאייר ועתה זה כבר לא ניתן כי הרב מרשל מאייר ז"ל נפטר ב-1993.
מרשל מאייר היה רב אמריקאי קונסרבטיבי צעיר שהגיע לבואנוס איירס ב-1958.
מי שהזמין אותו היה פרנסי הקהילה הותיקה ביותר בעיר, קהילתLibertad , הקהילה של בית הכנסת הראשון בבואנוס איירס, שקיים עוד מסוף המאה התשע עשרה. בית כנסת יפיפה שנמצא ממש ליד בית האופרה קולון, במרכז העיר.
בתקופה ההיא, בסוף שנות החמישים, עברו רוב היהודים לגור בשכונות אחרות בבואנוס איירס והקהילה החלה לדעוך ואז היה מי שחשב, שאולי מישהו כמו מרשל מאייר יוכל לשנות ולהכניס רוח חדשה לחיי הקהילה ומרשל מאייר אכן שינה. הרב הזה הציל למעשה את הקהילות היהודיות בארגנטינה ובדרום אמריקה בכלל, והכניס משמעות מודרנית חדשה ומלאת אנרגיות לחיי היהודים בארגנטינה שעד אז היו ברובם חילונים לחלוטין ומנותקים כמעט מהיהדות.
מרשל מאייר היה רב קונסרבטיבי ואדם מרשים, גובהו היה כמעט שני מטר ועל פי מה שמספרים עליו האנשים שהכירו אותו, הייתה לו כריזמה אדירה.
עם השנים הוא הקים בבואנוס איירס קהילה חדשה, "קהילת בית אל "שבנוסף לבית כנסת יש בה בית ספר יהודי מגיל גן ועד סוף התיכון . מרשל מאייר גם הקים את הסמינר לרבנים של דרום אמריקה, שהיום הוא קרוי על שמו. אחד מארבעת הסמינרים לרבנות של התנועה הקונסרבטיבית עולם ( האחרים הם: בניו יורק, לוס אנג'לס, וירושלים).
בתקופת המשטר הצבאי בארגנטינה בין השנים 1976-1983 , היה הרב מרשל מאייר אחד הלוחמים הבולטים במשטר, בנושאי זכויות האדם וללא ספק איש הדת הבולט ביותר בארגנטינה, שהיה לו האומץ לקרוא תגר כנגד השלטון ולהלחם למען זכויות האסירים הפוליטים בארגנטינה. חוגי הכנסיה הקתולית לעומת זאת, תמכו ברובם בשלטון הצבאי וזהו פרק עצוב בתולדות הכנסיה הארגנטינאית שלא מוסיף לה כבוד.
זכורה לי שיחה שניהלתי יום אחד עם אישה יהודייה ארגנטינאית. אישה בת גילי לערך שבתקופת המשטר הצבאי , היא הייתה אסירה פוליטית ורק במקרה היא לא נעלמה כמו רבים מחבריה שנעצרו והובאו יחד איתה , למתקן החקירות המרכזי בבואנוס איירס, בבית הספר המיכני של חיל הים, ורובם כבר כבר אינם בחיים. רוב העצורים שהובאו לשם , נלקחו לאחר חקירה קצרה שארכה יום או יומיים, הועלו למטוסים כשהם מסוממים וידיהם קשורות , ואז נזרקו אל הים אל מותם.
מסיבות שעד היום האישה הזאת אינה יודעת להסביר, במקום להעלים גם אותה, הוחלט לשלוח אותה לבית הסוהר המרכזי של בואנוס איירס, בית הסוהר בשכונת דה ווטו, וכך השתנה הסטטוס שלה מעצורה, עצורה ללא מעמד, שיכולה להעלם כל רגע, למישהי שהסטטוס שלה אחר, והוא עתה סטטוס של אסירה פוליטית שמעמדה וזכויותיה ברורים וקבועים בחוק.
יום אחד נאמר לה שיש רב שרוצה לראות אותה.
באותה תקופה הייתה האישה הזו חילונית לחלוטין ואפילו אנטי דתית אבל כיוון שהייתה במצוקה גדולה, היא חשבה שלא משנה עם מי תיפגש, כל בן אדם מהעולם החיצוני שיכול ליצור קשר בינה ובין העולם החיצוני, כדאי לה להיפגש עימו ולכן היא החליטה להיפגש עם הרב.
הרב הזה היה רב אורתודוכסי שבגדיו שחורים וחזותו זועפת. במהלך כל הפגישה, כל שהיה לו לומר לה, היו דיברי תוכחה קשים על הצער שהיא גורמת להוריה בגלל המעשים הטיפשים שלה ומעורבתה בנושאים רדיקלים. בשלב מסויים היא כבר לא הייתה מוכנה לשמוע אותו, החלה לבכות וברחה מהחדר.
שבוע לאחר מכן שוב נאמר לה שיש רב שהגיע לביקור בבית הכלא. בהתחלה היא לא רצתה לראותו, אבל לאחר מחשבה נוספת, היא הגיעה למסקנה שגם אם הרב הזה דוחה ומגעיל, עדיין הוא יכול להעביר בשבילה מסר להוריה ולכן היא באה לפגישה.
להפתעתה , הרב שחיכה לה לא היה אותו רב. כשנכנסה לחדר היא ראתה איש גבוה שכולו קורן אור כשראה אותה, הוא חייך במאור פנים ואחר כך הוא התקרב וחיבק אותה דקות ארוכות ללא מילים . הבחורה הצעירה התכנסה בתוך זרועותיו המנחמות והחלה להתייפח בבכי גדול.והרב רק חיבק וחיבק , עד שהיא שנרגעה כליל .
הרב הזה היה הרב מרשל מאייר.
מאז אותו יום בא הרב לפגוש אותה ( וגם לפגוש אסירים יהודים אחרים) כל שבוע, וכך הוא ביקר אותה במשך שנה וחצי עד שהשתחררה מהכלא.
בעקבות המפגשים עם הרב, התקרבה הבחורה הזו ליהדות ,ובפעם האחרונה ששוחחתי איתה, לפני כמה שנים, היא הייתה סגן הנשיא של קהילת בית אל, קהילתו של מרשל מאייר.
אני זוכר את הבכי של האישה הזו הבכי הנורא שלה כשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה. באותה תקופה היא הייתה נערה צעירה בת תשע עשרה שסבלה סבל נוראי והרבה עינויים ורוב הצעירים שהכירה באותו זמן ,נעלמו ללא שוב ואינם בחיים. כל פעם כשאני נזכר בסיפור הזה או מספר אותו לאחרים, נקוות גם בעיני דמעות וקולי נחנק.
עם נפילתו של המשטר הצבאי בארגנטינה ב-1983 וחזרת הדמוקרטיה, היה הרב מרשל מאייר אחד מאנשי הרוח והדת הפופולרים והידועים בארגנטינה. בין השאר הוא היה חבר בוועדה לחקר האמת, שמינה הנשיא אלפונסין, שבראשה עמד הסופר הידוע ארנסטו סבאטו, וועדה ששמעה עדויות קשות ביותר על הפגיעות הנוראיות בתקופת המשטר הצבאי ובעקבות זאת הגישה את הדו'ח NUNCA MAS (מעולם לא עוד)ׂׂ
ספר מצמרר ומזעזע שקיים גם בתרגום לעברית ושהקריאה בו היא חוויה קשה ביותר.
במהלך שבע השנים של המשטר הצבאי הצטברו עדויות מוצקות שעל פיהן במהלך התקופה נעלמו כחמשה עשר אלף ארגנטינאים ( מתוך אוכלוסיה כוללת של כ-38 מיליון) וביניהם כ-1800 יהודים. 15% מכלל הנעלמים היו יהודים, כאשר שיעור היהודים באוכלוסיה הכללית הוא פחות מאחוז אחד.
בעקבות קשריו הטובים של הרב מרשל מאייר עם השלטון הדמוקרטי ועם הנשיא אלפונסין, ביקר הנשיא הארגנטינאי - בפעם ראשונה בתולדות ארגנטינה - בבית כנסת יהודי, בבית הכנסת של מרשל מאייר, בקהילת בית אל.
אבל אז קרה משהו לא ברור, מרשל מאייר החליט לחזור לארצות הברית. מדוע דווקא אז, כאשר הגיע לשיא של פעילותו הרבנית והציבורית? אולי בדיוק בגלל הסיבה הזו, ייתכן שמהשיא הזה אליו הגיע היה אפשר רק ליפול, ומרשל מאייר הרגיש בכך ולכן החליט לפתוח דף חדש. פעם נוספת בחייו.
ב-1987 חזר מרשל מאייר לניו יורק וייסד שם קהילה חדשה, את קהילת בני ישורון. הקהילה הזו הפכה תוך זמן קצר ביותר לקהילה הדינמית והמרתקת ביותר בעיר. מרשל מאייר הקים רשתות חברתיות לטיפול בחולי איידס ובחסרי בית, ידע למצוא תשובה למצוקות של חריגים מסוגים שונים ובעיקר, הקים קהילה חדשה שהיא הביטוי היפה ביותר שאני מכיר, ליהדות של אור, ליהדות של שימחה, ליהדות שיש בה גם חיבור לערכים האוניברסלים ולרוח האדם באשר הוא אדם.
מרשל מאייר מת ב-1993. יהיה זיכרו ברוך.
במהלך השנים בהן חייתי בארגנטינה פגשתי כל כך הרבה אנשים שהמפגש עם הרב מרשל מאייר שינה את חייהם, רבנים שהיו תלמידיו והיום הם מנהיגי הקהילה בארגנטינה, אנשים רגילים שזכו להכירו, אנשים שמרשל מאייר הראה להם את הדרך חזרה אל האור.
כשאני חושב על מרשל מאייר, אני חושב לעצמי, האיש הזה אכן עשה משהו בחייו.
חייו של האיש הזה היו חיים שיש בהם משמעות, ואני נזכר עכשיו - כשאני כותב את המילים האלה - בשיחה עצובה שניהלתי לפני כמה ימים עם מישהו שאמר לי שכל חייו הוא רצה להיות מסוגל לגרום לשינוי בחייו של מישהו ולו בחייו של אדם אחד, והידיעה הברורה שזה לא יקרה מעולם, מכניסה ייאוש רב לחייו ומדרדרת אותו למסלול של אבדון.
אני חושב, שאסור, אסור לאבד את התקווה אסור להתייאש כי איפשהוא, באיזה שהוא מקום, התשובה קיימת, היכן שהוא, הדרך אל האור נמצאת. רק צריך לחפש אותה כי היא קיימת. היא קיימת תמיד ולכן אסור, אסור לאבד לעולם את הרצון לעשות זאת , אסור לנטוש את האמונה, את האמונה שניתן לעשות שינוי בחיים. ואני קורא את המילה שכתבתי שוב ושוב "אסור", ואיני אוהב את המילה הזו, יש בה משהו שלילי, במילה "אסור", משהו שהוא כובל שמעיק כשרשרת כבדה אבל אין בעברית מילה אחרת מתאימה יותר, ואולי דווקא המילה הזו מתאימה, כי יש בה אולי רמז, שכדי שלא נאבד את התקווה, אולי באמת יש איזה שהם דברים שצריכים להיות מוצקים כשלשלת פלדה, שצריכים להיות קבועים בתוך ליבנו, חזקים ובלתי ניתנים לשבירה וכיוון שהם כאלה, הם לא יתירו לנו לעולם להיסחף באופן טוטאלי אל מצב שהוא מצב של אבדון ושל חוסר תקווה, ואם האזיקים האלה לא קיימים בתוך הגרעין הפנימי שלנו, אם הם לא שם, אולי, אולי באמת, המצב שלנו נואש וחסר סיכוי.
אני רוצה להמשיך להאמין שלמרות הכל, בכל אדם, תמיד, תמיד קיים הגרעין המוצק הזה שלא ייתן לו לטבוע לגמרי.
אני ממשיך להאמין שכל אחד יכול למצוא את הדרך אל האור.
שכל אחד יכול לעשות זאת
אם רק ירצה.
מרשל מאייר נפטר ב-1993 אבל הקהילה שהקים, קיימת ופורחת וממשיכה לגדול.
הקהילה הזו נמצאת במנהטן ברחוב 88 מערב ליד שדרת ברודוואי.
הרב שמנהל את הקהילה היום הוא ארגנטינאי, מוסמך הסמינר לרבנים של בואנוס איירס ועוזרת לידו רבה ישראלית.
לפני קצת יותר משבוע הייתי שם בקבלת שבת.
באותם ימים הסתובבתי כצל חיוור כעלה נידף ברוח, ורוחי הייתה נכאה כפי שלא הייתה מזה שנים רבות מאוד.
ואז הגעתי למקדש של אור, של מוסיקה, של שימחה, של חיבור, של התעלות רוחנית.
בסוף התפילה נעו המתפללים יחדיו , שורות שורות של אנשים מחובקים, בעיני כולם נהרה של אור, על שיפתי כל האנשים נסוך חיוך שיש בו הרבה נהרה פנימית. רגע של יציאה שלווה מתוך האני הפרטי של כל אחד ואחד. רגע של אהבה, אהבה שלא תלויה בדבר, וכאשר שרו כולם " עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל יושבי תבל "( הקונסרבטיבים מוסיפים את המילים האלה וזה נראה לי מאוד נכון להוסיף את " כל יושבי תבל") הרגשתי לרגע ,שגם אל תוך נפשי - שהייתה באותם ימים, מלאה בעננים אפילים - מצליחה לחדור לרגע קרן של שמש בהירה ומחזירה אליה ניצוצות של אור ושמחה.
העננים האפלים עוד חזרו לחיי בימים שלאחר מכן, ואפילו שקעתי לזמן מסויים בתהומות נוראיות יותר.
העננים האפלים האלה עדיין חוזרים ואני מניח שהם עוד יחזרו.
אבל אז, באותו יום שישי של חסד, היה לי רגע של אור גדול.
מידע על חייו של מרשל מאייר
מאמר על מרשל מאייר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
