טנגו אחר

מישהו,  שלח לי היום תגובה  אישית לדברים שכתבתי בימים האחרונים, הדברים שנאמרו שם כל כך חזקים , כל כך נכונים באיזה שהוא מקום, כל כך ממשיכים בדרך מיסתורית את מחשבותי ומביאים אותן הלאה למקום עוד יותר כואב, שאני מוצא לנכון לצטט את הדברים האלה כאן.

מישהו אחר כתב אותם, אבל עכשיו כשאני קורא זאת אני חש שהייתי יכול לכתוב את הדברים האלה בעצמי, ובמילים אלה ממש:

והבוקר נכנסתי לבלוג שלך וקראתי את שני הפוסטים שנכתבו אחרונים - על מראות ומסיכות

   ומכתב האהבה-פרידה לאשתך. ............ ומתוך כלל הזהויות והקוים .... שגיליתי שם, הכי חזק והכי משמעותי הוא עניין החיים בתוך פנטזיה. החיבור הטוטאלי למילים. ההזייה המטורפת הזאת בין ובתוך מילים. הנתק הזה מהמציאות. הכתיבה, המילים, הן המסיכה הקשה ביותר להסרה. המילים הן אתה, הן המציאות של חייך, ובו זמנית הן המסיכה רבת העוצמה הדבוקה לפניך ולנשמתך. אתה חי ונושם אותה, היא חלק ממך, אתה משוכנע באמת שלה. אבל היא עדיין מסיכה. היא לא החיים האמיתיים. .............. .........זה העצב הגדול, שתופס את קצות העצבים ומביא לתובנה העמוקה ביותר והמכאיבה ביותר. כאילו כל חיינו הם פיקציה.  ואם נסיר את המסיכה הזאת, האחרונה? מה יקרה אז? נשאר ללא הגנה? נשרף בלהבות המציאות? או שאולי נתחיל לנשום ולחיות, כאותו תינוק היוצא מבטן אמו ונושם את נשימתו הראשונה, זאת הגורמת לו לבכי גדול ולאחר מכן מביאה אליו את השלווה...