טנגו אחר

המושיע – El Salvador

הכרנו באיזה שהיא דרך, איני זוכר בדיוק היכן, כנראה שבאחד הצ'אטים בספרדית שבהם נהגתי לבזבז שעות ארוכות מחיי באותם ימים של עצב וריקנות בבואנוס איירס.

היא הייתה בחורה צעירה, רק בת 30 ואני התפלאתי על שלשונה עשירה כל כך ואהבתי את  הדרך המדוייקת שבה היא מצליחה לבטא את עצמה.

"את אוהבת לקרוא?"  

"אני אוהבת לקרוא יותר מכל דבר בעולם, אני קוראת כל הזמן."

היה לה ילד בן 10 ואבא שלו, היה אמנם עדיין בחיים כנראה,  אבל הוא כבר היה אדם מת, רקוב לגמרי מסמים ומתגלגל היכן שהוא ברחבי ארגנטינה הגדולה, אולי אפילו ברחובות בואנוס איירס, חסר בית, חסר שיניים, שערותיו נשרו, בגדיו קרועים, מבטו אבוד בוהה, ורידיו מנוקבים במחטים. אדם שכבר אינו אדם, שכל מהותו חיפוש אחרי הסמים.

וגם אחיה היה מכור לסמים, ועדיין היה גר בצריף הרעוע שמאחורי הצריף שבו גרה עם בנה, באותה שכונת עוני נוראית שבה הם גרו בפרוורי בואנוס איירס הגדולה.

.

אבא שלה כבר מת מזמן וגם אמה, שניהם היו אלכוהיליסטים כבדים ומתו צעירים. שניהם התאבדו, והם לא היו היחידים במשפחה שלה שהתאבדו, היה לה עוד דוד שגם הוא התאבד וגם הוא אלכוהיליסט  ומכור לסמים.

"אנחנו משפחה טראגית  של מכורים אובדי דרך. זה כנראה בגנים שלנו שהחיים שלנו יהיו כל כך דפוקים .  גם אני דפוקה גם לי יש אישיות של מכורה, לכן אני מעשנת כל כך הרבה, אבל בינתיים אני מחזיקה מעמד", העירה בחיוך מריר. "אני צריכה להחזיק מעמד, יש לי בן, ובשבילו אני חיה. קשה כל כך לשמור על שפיות למצוא נקודות של אור בחיים שלי, אם היית רואה באיזה מציאות עכורה אני גרה, באיזה עליבות, החיים שלי כל כך קשים, ואני מחפשת כל הזמן עבודה, מחפשת מחפשת ולא מוצאת"... אני לא יודעת מה יהיה איתי.......שמעתי דרך  שפורפרת הטלפון איך היא משתתקת פתאום וקולה נחנק מבכי.

שבועיים אחרי זה היא ישבה מולי ליד שולחן של שיש בבית הקפה המהודר של תחנת הרכבת הגדולה של בואנוס איירס, תחנת Retiro  מבנה מפואר שנבנה בתחילת המאה עשרים, על ידי חברת הרכבות האנגלית ומזכיר את תחנות הרכבת הגדולות בפריס או בלונדון.

כמה ימים לפני הפגישה היא  שלחה לי תמונה וראיתי  אישה צעירה נאה שחרחורת עם מבט מתריס וחיוך עצוב ולא הרגשתי משיכה לאישה שבתמונה, אולי בגלל שנראתה כל כך צעירה ואולי בגלל שכשיש כבר תמונה, קשה יותר לבנות את הפנטסיה ואולי בגלל שהרגשתי' שהתפקיד שלי בחיים של האישה הזו, לא יהיה תפקיד של מאהב או בן זוג.

באותו יום , כאשר נפגשנו בפעם הראשונה היא נראתה מאושרת ומלאה באנרגיות. "יש לי משהו לספר לך, בגלל זה החלטתי להיפגש איתך, רציתי לראות אותך  רק פעם אחת, לפני שאני נוסעת."

"את נוסעת? לאן את נוסעת?"

"בעוד שבוע אני נוסעת לשוודיה, אני כל כך מתרגשת. אני חושבת שהחיים שלי מתחילים להשתנות לטובה. משהו טוב קרה לי......."

" מה פתאום שוודיה?"

"מצאתי עבודה!"

"עבודה בשוודיה? איזה מין עבודה?"

"אני הולכת לעבוד כמטפלת, מין עוזרת בית כזו שמטפלת בזקנים. הכל מסודר, יש לי כבר דרכון אפילו.... "  והיא הוציאה מתיקה דרכו כחלחל ירקרק והראתה לי אותו בגאווה.

"הם סידרו לי את הכל, וגם קנו לי את הכרטיס, תראה הכל מוכן"

"אני כל כך שמחה, אני רוצה להכיר את העולם, להכיר מקומות חדשים."

"וכמה תרויחי, מה תהיה המשכורת שלך?"

 200 דולר בחודש, אבל זה רק ההתחלה ,עד שהם יסדירו לי אשרת עבודה חוקית, אבל אל תדאג יהיה בסדר. אוכל אפילו לחסוך, הם אמרו שלא יהיו לי הוצאות ."

"יש לך מושג מה יוקר החיים בשוודיה , הסכום הזה לא יספיק לך אפילו לסיגריות

 והאנשים האלה? את מכירה אותם? יש לך מושג מיהם? איך הם מצאו אותך בכלל?"

"הם כתבו לי באינטרנט, פירסמתי את התמונה שלי באחד מאתרי ההיכרויות."

"זה לא נראה לך חשוד שהם חיפשו עוזרת בית ומטפלת דווקא באתר היכרויות?

והאנשים האלה מאיפה הם, הם ארגנטינאים?"

"לא הם בוליביאנים, גבר ואישה, בדרך כלל אני מדברת עם האישה, היא מאוד נחמדה, החבר שלה למען האמת, די תוקפני איתו אני לא אוהבת לדבר."

"ואת יודעת איפה הם גרים? יש להם כתובת, משרד? מה הם עושים?"

"יש להם חברה כזו, משרד גדול של כח אדם,  כך הם אמרו, הם שולחים לשוודיה בחורות כמוני, לעבוד במשק בית אבל עכשיו כשאתה אומר את זה באמת, נכון, אף פעם לא הייתי אצלם במשרד, תמיד הם  מגיעים להיפגש איתי בבית קפה. אבל זה בסדר אני אומרת לך, תראה , הם שילמו את הכל, המון כסף, כמעט אלפיים דולר עלה הכרטיס לשוודיה. והם לא ביקשו ממני כלום, הם אנשים טובים."

כל נורות האזהרה שלי נדלקו. הסתכלתי על האישה היפה, שעיניה אינטלגנטיות כל כך ומבטה כה נלהב ורציתי לבכות. אלהים, באיזה גן עדן של שוטים האישה הזו חיה.

ניסיתי להסביר לה במה היא מסתבכת, ניסיתי להסביר שהאנשים האלה אינם תמימים כפי שהם נראים ושהיא מסתבכת במה שנקרא " סחר בבשר לבן" תיארתי לה את רשתות הפשע הבינלאומיות שמפתות נשים צעירות ממזרח אירופה ומאמריקה הלטינית לעזוב את ארצם ולנסוע למדינות זרות שבהן יוכלו להרויח הרבה כסף ולשנות את חייהן.

ניסיתי להסביר לה שהעבודה הזו  הוא עבודה בזנות, שזהו הסיפור האמיתי ושלא שולחים אותה לעבוד במשק בית,  אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. הפנטסיה שציירה בדמיונה על חייה שישתנו מעתה, הייתה יפה מידי והיא  מיאנה להיפרד ממנה.

"אתה סתם ממציא דברים, איך אתה יודע את כל זה, הם אנשים נחמדים, אני בטוחה בזה"

שוחחנו עוד שעה ארוכה, דיברנו על כל מיני דברים, על ספרות על פוליטיקה, על החיים בארגנטינה, האישה הצעירה הזו הייתה שנונה ואינטלגנטית והיה לה מבט כל כך שונה ורענן על החיים. ניסיתי לדמיין אותה במסדרונות האוניברסיטה של בואנוס איירס, מתווכחת עם אחד המרצים. התמונה הזו נראתה לי כל כך הגיונית כל כך מתאימה, הרבה יותר מתאימה מהמחשבות על האישה הזו כלואה בבית זונות בשטוקהולם ומקבלת עשרים קליינטים ביום. הרגשתי שליבי נחמץ , הרגשתי כל כך חסר אונים. לא ידעתי כיצד להוציא אותה מהפנטסיה האכזרית הזו אבל כל פעם שהחזרתי את השיחה לנסיעה המתקרבת ולספקות שלי ,היא התעצבנה ואיימה לעזוב את בית הקפה.

לפני שנפרדנו  שאלתי אותה אם יש לה כבר סידור לילד שלה, מקום שבו הוא יוכל להישאר כאשר תהיה כה רחוקה, והיא אמרה שההורים של בעלה ידאגו לו  אם כי, היא אינה שלמה עם הסידור הזה, כי היא לא אוהבת אותם כל כך... וכל פעם כשהיא חושבת על הפרידה מבנה נהיה לה עצוב אבל היא מתכוננת לנסוע רק לשנה או שנתיים וכך תוכל לחסוך כסף ולהבטיח לו עתיד טוב יותר.

ואני אמרתי לה, ביקשתי, התחננתי ממש –

 "חישבי על בנך..... יכול להיות שאין מה לדאוג  אבל חישבי, אם יש סיכוי ולו סיכוי קטן, שאני צודק, ברור לך שלא רק חייך יהרסו, אלא גם חייו...."

ואחר כך אמרתי:

"את יודעת  מה, יש לי רעיון, אני מבקש ממך שתעשי רק בדיקה אחת, בקשי מהבוליביאנים האלה להיפגש עימם במשרד שלהם, הם הרי אומרים שיש להם משרד כזה, שהם חברה גדולה לכח אדם. את מבטיחה?

אוקי בסדר, זה נראה לי הגיוני, אני אעשה את זה בשבילך.

ואחר כך תספרי לי מה קרה אוקי?"

"אוקי."

למחרת התקשרתי אליה. בינתיים כבר עשיתי כמה בירורים והיה לי מידע רב על רשתות הזנות הבינלאומית של המאפיות  הבוליביאניות בבואנוס איירס.

"נו נפגשת איתם?"

"לא הצלחתי להיפגש איתם, כל הזמן הם מוצאים תירוצים חדשים, והאישה הזו, התחילה לצעוק עלי, שאני כפויית טובת ושואלת יותר מידי שאלות,. אחרי כל מה שהם עשו בשבילי. הכרטיס שהם קנו לי. הדרכון שהם סידרו לי, ואני עוד מעיזה שואלת שאלות...."

"אנחנו צריכים להיפגש שוב, בואי נפגש עוד שעה בבית הקפה בתחנת הרכבת".

בבית הקפה, פגשתי אישה עצובה יותר, מהוססת,   הפעם כבר היה ברור שיש לה ספקות מסויימים....

סיפרתי לה את כל מה שגיליתי, את המידע על המאפיות של הזנות הבינלאומית... ניסיתי לתאר את הנשים המסכנות האלה וגורלן בדרך הקודרת והדרמטית ביותר שיכולתי . וכל אותה העת היא מוללה בידיה ועישנה ללא הרף.

"את מאמינה לי? את בכלל מסוגלת להבין לאן את הולכת? ואם רק בגלל הסיכוי שאולי אני צודק, שווה לך להסתכן כך? את הרי אמא...

"אבל"  היא אמרה לי" גם אם אתה צודק, מה אני יכולה לעשות? הם כבר קנו לי את הכרטיס, הם כבר שילמו לי את הדרכון?"

"זה לא משנה, אפשר להחזיר את הכרטיס, זה לא בעיה שלך זה בעיה שלהם."

"אבל אני מפחדת מהם, עכשיו, אחרי כל מה שסיפרת לי, אם אחזיר להם את הכרטיס הם יהרגו אותי, אני מפחדת לפגוש אותם עוד פעם ולהגיד להם שאני לא נוסעת...."

"את לא צריכה להפגש איתם. שלא תעיזי להפגש איתם!. אפשר לבטל את הכרטיס, פשוט צריך להתקשר לחברת הנסיעות. יש לך את הכרטיס כאן איתך?"

"כן" היא השיבה לי בקול עצוב, הוציאה את הכרטיס מתיקה והגישה לי אותו ביד רועדת.

חייגתי מהטלפון הנייד לחברת הנסיעות וביטלתי את הכרטיס. האישה שבטלפון שאלה אותי אם אני בטוח ואמרה לי שיש על זה קנס של 100 דולר. אמרתי לה שאין בעיה....

במהלך השיחה הביטה בי כל העת האישה הצעירה במבט עצוב ובעיניים דומעות. הרגשתי את הצער הגדול בליבה על החלום היפה שטוותה במשך כמה שבועות. החלום על החיים האחרים, החלום על החיים בחוץ לארץ שהלך ונגוז שהלך והתפוגג.......

"אני מפחדת מהם, הם יהרגו אותי!"

אל תדאגי הם לא יעשו לך כלום. הם ישערו שעלית עליהם ואם הם באמת מה שאני חושב, הם יעדיפו לעזוב אותך ולא להסתבך. אל תשכחי שהדבר האחרון שהם צריכים זה למשוך אליהם אש, לגרום לכך שמישהו יתחיל לחקור בכוון שלהם."

"אבל הם כבר הפסידו בגללי כסף" זעקה האישה בייאוש.

" אל תדאגי, 100 דולר בשבילם זה כסף קטן"

בימים שלאחר מכן התקשרתי אליה כמה פעמים ביום. האישה סיפרה לי שהבוליביאנים אכן כועסים עליה נורא, צועקים עליה בגסות ומאיימים עליה שעוד יתנקמו בה על הנזק שעשתה להם ושהיא כפויית טובה. היא גם סיפרה שהם עדיין מוכנים לסלוח לה ושאם היא רוצה אפשר לדחות את הטיסה בשבוע, אבל כשראו שהיא אינה נוטה להשתכנע הפסיקו להתקשר.

"אני לא יודעת איך להודות לך", אמרה לי שוב ושוב בקול רועד, " אם לא הייתי פוגשת   אותך כך במקרה,  כמה ימים לפני הנסיעה  חיי היו נהרסים, הצלת את חייFuiste mi Salvador  " ( היית המושיע שלי , בספרדית ו'אל סלבדור", כך נוהגים הנוצרים לכנות את ישו).

"אכן היה לך מזל שנפגשנו, ושום דבר לא קורה במקרה, מישהו למעלה, שומר עלייך כנראה ושלח אותי כדי שאעזור לך...."

 נפגשנו פעם נוספת בלבד.

באותה פגישה, כמה שבועות אחר כך, שוב היא סיפרה לי על הצעת עבודה אחרת, משהו שהיא חשבה שזה עבודת  מזכירות, ואני לקחתי אותה במונית -  אחרי הפגישה  עימי בקפה -  לראיון העבודה,  שהיה אמור להתקיים בדאון טאון של בואנוס איירס, ברחוב חשוך בשעת ערב מאוחרת. נראה לי חשוד מאוד, שמישהו מקיים  ראיון עבודה  לעבודת מזכירות בשעה כזו ובמקום כזה.

במהלך הנסיעה לראיון העבודה במונית, היא החזיקה כל העת בידי, ואני ניסיתי להעביר לי בלחיצת ידי החמה,  כוחות, תקווה , רצון להאמין בעצמה...

למחרת היא סיפרה לי  בטלפון שגם הפעם החשדות שלי היו מוצדקים ושזה היה פשוט בית זונות וכשהתברר לה שזה המצב, היא פשוט הלכה משם.

" למה הם תמיד מוצאים אותך, כל הסרסורים האלה? איך הם מגיעים דווקא אלייך?

" אני לא יודעת, באמת שאני לא יודעת" השיבה בחיוך מריר.... " אולי כי הם יודעים באיזה שהוא מקום, שאני  חלשה אולי כי אני קצת זונה אמיתית, עמוק בלב......"

לא נפגשנו יותר, לעיתים היינו משוחחים בטלפון. כמה חדשים לאחר מכן היא שלחה לי מייל שהיא התחילה ללמוד בבית ספר לאחיות. תכנית למודים של שנה ושהיא חושבת שהחיים שלה מתחילים להסתדר.....

אבל אצלי משהו לא הסתדר, משהו נראה לי משונה, ממתי אפשר ללמוד היות אחות בקורס שנמשך שנה בלבד? שלחתי לי מייל, שאלתי שאלות, אבל היא  לא ענתה לי וגם שיחות הטלפון שלי אליה, לטלפון הנייד, לא זכו למענה.

כחצי שנה לאחר מכן, התפרסמה בעתונים כתבה גדולה על תפיסתה של  רשת הפשע הבוליביאנית .רשת פשע בינלאומית אכזרית שפיתתה נערות תמימות, בדרך כלל מהגרות עניות מפארגוואי, פרו ובוליביה אבל גם ארגנטינאיות, לעבוד בשוודיה, כאשר למעשה הנערות האלה נמכרו לזנות..

התקשרתי שוב לטלפון של האישה הזו כדי לספר לה על כך , אבל שמעתי רק הודעה מוקלטת שהטלפון הזה אינו פעיל.  גם המיילים ששלחתי נותרו ללא מענה.

אני מקווה שהיא עדיין שם, שבאמת הפכה לאחות רחמניה. אני מקווה שהחיים שלה הסתדרו, שהיא עדיין עם בנה, אבל משהו אומר לי שהחיים שלה הסתדרו בדרך אחרת, שבחיים שלה לא היה הפי אנד,  ואני עצוב כשאני חושב עליה.

אולי בגלל שהייתי באיזה שהוא מקום ה"מושיע" שלה...

ואולי בגלל שגם אם הייתי   אולי לרגע  "המושיע" שלה  בסופו של דבר  לא הייתי באמת באמת המושיע שלה. זה קרה רק פעם אחת, והפעם הזו לא הספיקה, בסוף   כך אני חושב – אם כי לעולם לא אדע - היא לא הצליחה להינצל...

ואני חושב שהיא לא הצליחה להינצל ,כי עמוק בלב, היא בעצם לא רצתה.

ואני גם כועס על עצמי. על הרצון שלי להיות במקום הזה של המושיע, של מישהו שהוא גדול מאחרים, מין חצי אלהים כזה, שיכול לסדר את חייהם, שיכול  לכאורה לגלות להם את האור.

מי אני חשבתי שאני? באיזה זכות ניסיתי להתערב כך בחיים של אנשים אחרים?

ואולי אני צריך לכעוס  דווקא על עצמי, על  שלא התאמצתי יותר כדי  להציל אותה?

אולי דווקא בהתחלה הייתה ההתנהגות שלי נאצלת והייתי צריך להתמיד בה, לא לוותר. אבל ויתרתי, כי כנראה היא לא הייתה מספיק חשובה בחיים שלי ולכן ויתרתי ולא התאמצתי מספיק, היא לא ענינה אותי ממש , ולכן לא ממש נכנסתי לתוך הצרות והבעיות שלה. נכון,  זה היה אגו טריפ נחמד, להציל אותה מידי הסרסורים האלה. אבל עכשיו כשאני חושב על כך, גם במקרה הזה ,התנהגתי בדרך לא אחראית, במקרה לא קרה כלום, אבל אני הרי לא ידעתי עליהם דבר, והם באמת היו יכולים להתנקם בה,  להתנהג עימה באכזריות, אחרי שביטלה את כרטיס הטיסה.

 אם באמת הייתי רוצה להציל אותה, הייתי צריך להתאמץ בכל הכח .  הייתי צריך להתעניין בה באמת לעזור לה למצוא עבודה למשל  , ויכולתי לעשות זאת, היו לי קשרים, אולי הייתי צריך לבקר במקום העלוב שבו היא גרה. הייתי יכול לעשות הרבה דברים.

אבל אני הסתפקתי באקט ההירואי החד פעמי שלי, ואחר כך לא התענינתי בה ממש. והיא אולי הרגישה לרגע שאני באמת יכול לעזור לה, אבל כשראתה שאני לא ממש המושיע היא המשיכה בחייה בלעדי  ומהר מאוד נפלה כנראה במלכודות נוספות.....

אם אני מסתכל עתה במבט מפוכח על הסיפור הזה על התפקיד של ה"מושיע" שלקחתי על עצמי אז אני רואה שוב את הדגם שחוזר שוב ושוב בחיים שלי, את הדרך שבה אני מתאהב בסיטואציות, בסיפורים, בפנטסיות, בדרמות. בסיפור ההוא הרגשתי שאני בסרט. אני מציל בחורה צעירה מציפורניהן הטורפות של פושעים בינלאומים, ובסרט הזה אני הוא האביר על הסוס הלבן, המושיע El Salvdor .

אבל החיים האמיתים הם משהו אחר, מורכב הרבה יותר

ובחיים האמיתים יש אנשים אמיתים

ואם מושיטים יד למישהו

אז צריך להרגיש שהיד המושטת באה מתוך הלב ממש

ושהושטת היד היא אמיתית ולא איזה מחווה תאטרלית של מישהו שחי בתוך סיפור ואני חושב ,שאם אני רוצה להיות כן עם עצמי, הושטת היד שלי אז, "הישועה" שהייתה במחווה שלי, יותר משהיא באה מהלב, היא באה מתוך מקום של מישהו שרוצה לשחק תפקיד של גיבור.

.

אבל כנראה שלפחות אני בסיפור הזה, אף פעם לא הפנמתי ממש שהיא, האישה הזו, היא בן אדם אמיתי. בן אדם אמיתי ממש,  אישה נואשת, נוגעת ללב שנתלתה במחווה שלי בהתרגשות אמיתית וכנה אבל אני , אני לא ממש סיפקתי את הסחורה

לא התאמצתי כפי שהייתי צריך להתאמץ, כפי שהיא אולי ציפתה שאתאמץ.

ולכן כל עוד היא הייתה חלק מסיפור תאטרלי מרתק שבו שנינו היינו שחקנים , היא בתפקיד של קרבן דרמטי, ואני בתפקיד של גבור אמיץ, שמופיע ברגע הנכון כדי להצילה, זה היה נחמד לשנינו.

אבל כאשר היה צריך לעשות את הסוויץ ולהחליט שיוצאים מהספור, שיוצאים מההצגה ומתחילים לחיות אופן ממשי בתוך המציאות של האחר ומנסים להשתלב במציאות הזו באופן אמיתי. בשלב הזה זה הדברים הסתבכו  ואני ( ואולי גם היא)  נרתענו  ולא התאמצנו ממש.  כי בעצם כל אחד נשאר בתוך הספור שלו.

ולכן הידידות הזו שכאלו הייתה ביננו, הייתה שם, עד גבול מסויים אבל לא מעבר לכך...

איני יודע, מה חלף בתודעתה.

כל שאני מכיר זה את תודעתי ואני כבר מתחיל לפקפק ,אם אמנם אני באמת יודע מי אני באמת.

אולי אם הייתי מתאמץ יותר, אולי אם באמת היה אכפת לי להקשיב לאחר, אולי , אולי הייתי מגלה שהיא  באמת נמצאת שם, אדם אמיתי, שגם הוא רוצה ומסוגל להקשיב לי?

כל אדם הוא באמת מעניין, רק צריך לדעת להקשיב לו, להקשיב לו מעומק הלב.

אולי....

אבל עובדה שלא התאמצתי . זה כל הספור,  אני לא התאמצתי, ואולי גם היא לא התאמצה וכל אחד נשאר בספור שלו עד הסוף או אולי עד ההתחלה

עד ההתחלה הזו  של משהו שהיה יכול להיות אמיתי אולי

כנראה שאף פעם לא הגענו למקום הזה

למקום הזה, להתחלה הזו , שממנה נולדים  וצומחים יחסים אמיתים בין בני אדם...

הסיפור הזה מזכיר לי ספור אחר, על חולת נפש אומללה שגם היא – ברגע מסויים בחייה – חשבה שאני המושיע שלה, אבל גם אותה הכזבתי ובסופו של דבר לא הייתי אלא משענת קנה רצוץ.

כתבתי על זה פעם בספור, דורה נימפונית עצובה...

מעניין למה אני נמשך תמיד כל כך לנשים שרוטות, לנשים שרוטות  כל כך....

נמשך, מתחבר לכאורה, ואז נסוג ובורח מחדש אל תוך המילים והפנטסיות

ואף פעם לא חי באמת....

 אבל המחשבות האלה מה הן עוזרות? אין טעם להתעצב

מה שקורה בחיים, בחיים שלי

בחיים של אחרים

 לא קורה במקרה

מה שקורה  זה מה שצריך לקרות.

הספור הזה אמיתי לחלוטין ובאמת קרה  ואינו אלגוריה לאף ספור אחר

אבל אם דווקא בימים אלה הוא נכתב ,  זה כנראה לא במקרה

 למעשה הוא  נכתב לפני כמה שבועות

אבל אם  רק  היום החלטתי לפרסם אותו

גם זה כנראה לא במקרה