פה בבלוג
אני כותב על הפנטסיות
על הזכרונות
על ההתבוננות הרגישה באנשים
כותב על מקומות קסומים
מתמכר לרגעים יפים
לזכרונות עבר,
לחלומות עתיד
פה בבלוג אני חי דרך המילים
מילים שלי
מילים של אחרים....
מילים שהן חזקות יותר מהחיים
מילים שהן במקום חיים...
ובינתיים העולם האמיתי שלי מתמוטט ומתמוטט ומתמוטט
והכל קורס ונשבר כמו מראה מנופצת לרסיסים
ועכשיו כשהיא שבורה המראה
כשאני מתבונן בה, איני יכול לראות עוד את דמותי
רק קוים שבורים
רק קוים שבורים
ניסיתי במשך כמה חדשים
לתפוס את כל הכדורים המתעופפים כאקרובט בקירקס
הייתי כלוליין ההולך על חבל על פי תהום
וכל כך הרבה אנשים היו תלויים בי
והכזבתי את כולם...
ניסיתי בכל כוחי
ובו בעת הלב שלי בכה כל העת
הלב שלי בכה
בגלל חלומות שהתנפצו אל מול מציאות רעה
בגלל מילים ריקות...
ככה זה כשמפלרטטים עם השגעון
מתמכרים לחוויות קצה
מאבדים את הקשר עם המציאות
מתכנסים בבועה של הזייה מטורפת
ואולי ברחתי לשם לעבר גבול מחוזות השגעון
כי כבר קודם לכן כבר, השריטות היו שם
והשדים כבר התחילו להשתולל
להרים ראש...
והם שדחפו אותי למקומות האלה
הם דחפו אותי
ואני משכתי לשם אחרים...
ועכשיו כשדומה היה שאני מתחיל לצאת, כשהכוחות חוזרים ולאט לאט דומה היה, שהתחלתי לחזור לעצמי....
והיו פתרונות חלקיים, לא טיפול שורש עמוק, אולי רק טיפול בסימפטומים
אבל בו בעת גם בטיפול שורש התחלתי...
והבנתי כל כך הרבה דברים.....
ולאט לאט התרוממתי כציפור פניקס שנולדה מחדש מתוך החול
ודווקא עכשיו הכל התרסק ...
בעוד שבועיים הבן שלי היה צריך לחגוג ארוע חשוב בחייו
הארוע לא ייתקיים
הארוע לא יתקיים
כי המשפחה שלנו לא קיימת יותר
הוא יודע, שהכל חסר משמעות, שזהו זיוף שאין מאחוריו כלום
אין לו חשק לעשות הצגות
והוא גם עצוב
עצוב כל כך
ומתכנס בתוך עצמו
ואינו רוצה לדבר איתי
כבר חדשים שלא דיברנו
הוא כועס עלי כל כך.
ואני כבר לא גר בבית
כמו צועני
מחליף מקום לינה כל כמה ימים....
רעליים שהיו שם שנים, נשפכים ושורפים את תודעתי
ואני בורח ובורח ובורח
ואין לי לאן לברוח
כל כך רציתי למצוא מקלט בתוך כנפיים מנחמות , בחיק חם
קן תפילות נידחות...
ואין כנפיים כאלה בשבילי, וקן תפילותי הנידחות התפוגג לו מזמן
ואיני בטוח כלל שהיו אי פעם כנפיים כאלה
היו רק מילים מילים מילים
מילים גדולות, נשגבות
אבל האם הייתה מציאות מאחורי המלים?
ואני הרי איש של מילים
ועתה כל שנותר הן המילים
אבל מה ההבדל בעצם?
הן היו שם אז
והן המילים, עדיין כאן היום
ואין בהן נחמה...
לרגע אני עדיין האיש החזק היודע מה צריך לעשות, מנהל חיים של אחרים, לפעמים אפילו מסייע, מציל נפש תועה אבודה, נותן למישהו כח.
אבל לי לעצמי כבר לא נותר כח
ואני מרגיש ריק ריק ריק
ואפילו דמעות כבר אין לי
לפעמים אני שואל את עצמי
היה שווה?
בטח לא היה שווה בשבילה....
אבל בעצם, לא עשיתי את זה בשבילה
ואיני בטוח שהיא הייתה שם בכלל
ואיני בטוח אם הייתה שווה את זה
אבל
מה שעשיתי , החלטות שקיבלתי
היה בשבילי
וזה מה שחשוב
אבל עכשיו אני כל כך לבד.....
ואיני יודע מה ילד יום
ולאן אשא פני מחר
לאן
ריקנות
פוסט דיכאוני כתבתי היום
מצטער
כמו שאמרתי, דברים התחילו להסתדר
אבל אז מילים רעות שבאו משום מקום כאלו
קולות מתוך האפלה
החזירו אותי שוב לשם...למחוזות העצב והגעגועים
ואחר כך כאלו במקרה ואולי לא במקרה
שוב הטיחו בי אדי רעל במקום אחר
ואני התחלתי לנוע ולנוד כמו צועני.... בלי משפחה
בלי בית....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
