טנגו אחר

נסיעה באוטובוס בליל ירח מכסיקני – הביקתה של ג'ו דאוסון

אוטובוס נוסע בלילה, פעם לפני הרבה שנים. ירח עולה, זוהר באור ירקרק על כביש האספלט שמתפתל ומתפתל.  עשב גבוה בצידי הדרך, אנשים מנמנמים, ריח חמיצות באויר, השירותים הכימים בירכתי האוטובוס , כבר  עולים על גדותיהם.

אני מבקש מהנהג לשמוע קלטת של שירים מכסיקנים ישנים, שירי בולרו ששרה מקהלת גברים, "ראנצ'רוס דה סנטה קרוז", כך קראו ללהקה הזו, כחמישה עשר גברים והרבה גיטרות.

המוסיקה נשפכת אל תוך חלל האוטובוס. אנשים מתעוררים, שומעים את המוסיקה, שירים שלא שמעו שנים רבות. מישהו מחייך. עוד מישהו מחייך.

Aparecio la luna  ( פתאום הופיעה הלבנה) שרים הראנצ'רוס ואני נזכר באדי מאריאצ'י,  ( מאריאצ'י זמר, טרובדור במכסיקו) בפעם האחרונה שראיתי אותו, ביום הולדתו. בעמק ההוא הנידח, בבליז. נזכרתי באדי הצועד במעלה העמק, ליד הנחל, מתקרב אל הביקתה של ג'ו דאוסון.

אדי התקרב לבית. איש קטן, פחות ממטר ושישים. גיטרה תלויה על כתפו ועל ראשו תרנגול הודו ששחט לכבודנו באותו בוקר,  תרנגול ששחט ליום הולדתו. ג'ו דאוסון כבר חיכה לו בבית , על השולחן  בסלון  היו מוכנים עלי מריחואנה טריים שהוא קצץ באותו בוקר.  אני הייתי עדיין בערסל שלי, בחדר ליד המרפסת. זה עתה התעוררתי ,משפשף את עיני מול ערפילי הבוקר הקרירים.  מקשיב לצרצרים של השחר, קרירות נעימה באויר וקרן שמש חמה זורחת היישר אל תוך עיני ואינה מותירה לי להמשיך לישון.

אדי צעד לו במרחק מה מהבית, תרנגול ההודו השחוט על ראשו וחייך אלי.

לאדי היו כמה בנים. כל אחת מאישה אחרת. בנו הבכור, אותו אהב יותר מכל, נהרג לפני כמה חדשים בקטטת שיכורים באל קאיו, זה היה השם הקריאולי של העיירה סאן איגנציו.

והיה לו בן אחר שהיה מבריח כל לילה סמים בגבול בין בליז לגוואטמלה,

ועוד בן ,שאיתו כבר לא דיבר שנים רבות, היה שוטר בעיר הבירה בבליז סיטי.

כשאדי חגג את יום הולדתו, כבר גרתי יותר מחודש בביקתה של ג'ו דאוסון יחד עם אישתו ושתי הבנות הקטנות שלו.  ג'ו דאוסון היה – יחד עם אדי מריאצ'י  - כמעט האיש הנורמלי היחידי בעמק הזה. כל השאר היו מנוניטים. מין כת נוצרית ,פרוטסטנטית שדומה לכת האיימישים בארצות הברית,  אנשים שבאו מטנסי אבל למרות שהיו אמריקאים , הם דיברו ביניהם גרמנית עתיקה - הוח דוייטש.  אורח חייהם של המנוניטים היה  כמו במאה השבע עשרה, ללא טכנולוגיה, ללא חשמל, אפילו ללא כפתורים. כל מה שהיה קשור לטכנולוגיה היה קשור לחטא. כשהגעתי בפעם הראשונה לעמק וראיתי את המנוניטים חורשים במחרשות ואת נשותיהן עם מגבעת הלבד והסינרים המעולמנים, הרגשתי שאני נמצא בסידרת הטלויזיה " בית קטן בערבה" . הייתה פעם סידרה כזו על משפחת אינגלס שחיה  במערב הפרוע במאה התשע עשרה.

סגנון חייהם של המנוניטים היה דומה מאוד לסגנון חייה  של משפחת אינגלס,  אבל בעת שהיו נפגשים למיסה של יום ראשון, הם לא היו שרים מזמורי תפילה יפים,  כמו בסידרת הטלויזיה ההיא, כי אפילו מלודיות ומוסיקה נעימה, הם דברים   שמביאים  תענוג וסיפוק  של החושים ולכן יש לדחותם. כמקהלת עורבים הם היו שרים יחדיו פניהם מכורכמות, עצובות . הגברים מזוקנים,  מגבעת עגולה שחורה על ראשם, לבושים בחולצות משובצות וכתפיות. הנשים עם מגבעת הלבד הלבנה  וסינריהן המעולמנים והילדים מביטים בסקרנות לכל עבר ולא יודעים שיש חיים אחרים.

ג'ף דאוסון היה שונה. עשר שנים קודם לכן הוא הגיע עם אישתו  לבליז ונתקע בלי כסף ואז החל לעבוד במקצועו שהיה בנאי של בתים מעץ וכך התגלגל לעמק הזה יחד עם אישתו שבגלגול הקודם של חייהם, הייתה מסאג'יסטית ולכן, הייתה בביקתה מיטת מאסאג' מקצועי שהיתה למעשה האביזר המודרני היחידי בבית. כל השאר היה כמו אצל המנוניטים. תנור פחמים מברזל שחור לבישול, מכונת כביסה ידנית שמסובבים אותה במנואלה. עששיות לתאורה ורק טייפ קלטות קטן שמעת לעת היו מחברים אותו למצבר של מכונית ישן כדי שאפשר יהיה לשמוע בו מוסיקה מעולמות אחרים, רחוקים.

בלילה הייתי שוכב בערסל ומביט על הכוכבים, שומע את צרצרי הג'ונגל. מאחורי הקיר היו כל העת רחשים משונים וג'ו אמר שכנראה יש שם משפחה של עכברושים. יום אחד הוא החליט לפרק את קיר העץ ולחסל אותם , רדפנו כולנו אחרי העכברושים כשאנו מכים בהם במאצ'טות ואני עדיין זוכר עכברוש אחד רץ ורץ ורץ כשאין לו כבר ראש....

יום אחד לכדנו נחש בואה גדול. כמעט שלושה מטרים. הנחש הזה היה אוכל את התרנגולות וג'ו החליט להטמין לו מלכודת. במשך כמה ימים רבץ לו הנחש בכלוב שבו  כלאנו אותו,  עד שיום אחד הוא אגר מספיק כח ופשוט שבר את הסורגים וברח.

פעם בשבועיים היינו נוסעים לעיירת המחוז, אל קאיו – סאן איגנציו. היינו צריכים ללכת עד סוף העמק כעשרים ק'"מ ושם לחכות בדרך עפר עד שאיזה משאית תעבור ,  ותיקח אותנו לסאן איגנציו. העיירה הייתה ליד הגבול עם גוואטמלה, ולכן דיברו בה גם ספרדית ולא רק קריאולית כפי שדיברו רוב תושבי בליז, שהיו שחורים שהובאו לחופים האלה כעבדים  על ידי הבריטים לפני מאתיים שנה.

 לא היינו יכולים לחזור לעמק באותו יום עם המצרכים שקנינו, ולכן נשארנו לישון .  בלילה הלכנו  לבר היחידי שהיה בעיירה , כדי לשתות משהו,  כדי להשתכר. בסוף, כמו בסרטים, הסתבכנו בתיגרה של שיכורים, הרבה שולחנות נשברו באותו לילה ורק כשהמשטרה הגיעה, חזרנו לפונדק.

ג'ו עיבד רק חלק מהאדמה בעמק, היתה לו חלקה נוספת בצד השני של ההר והוא לא היה מסוגל לעבד אותה, כי בקושי הצליח לעבד את החלקה הקרובה לבית שלו. יום אחד הגיעו לעמק שבע עשרה משפחות של אל סלבדורנים ( באותו זמן הייתה מלחמת אזרחים באל סלבדור והפליטים הסלבדורנים הגיעו לכל מקום כמעט במרכז אמריקה).  הסלבדורנים השתלטו על החלקה והחלו לעבד אותה באופן בלתי חוקי. היה צריך לעשות משהו.

לילה אחד, הגיע אלינו שוב אדי מאריאצי' חמוש ברובה ישן יחד עם בנו. הגיעו גם עוד שלושה גברים זרים שהכרנו מהעמקים בסביבה ויחד יצאנו אל הלילה כדי להעניש את הסלבדורנים. היו לנו כעשרה רובים וכשהגענו למחנה שלהם מצאנו את כולם ישנים. כמה יריות באויר, סלבדורני אחד שנפצע קל. נשים צועקות וילדים מייללים והערב הסתיים במו'מ על כוס בירה שבסופו הוסכם ,שהסלבדורנים מבראים את חלקת היער, מגדלים יבול אחד והולכים. עיסקה שהשתלמה לכולם. סך  הכל כאשר מעבדים חלקה ביער הג'ונגל ,מה שהכי קשה, זה לברא א ת היער ולעקור את כל העצים הגדולים משרשיהם....

חודש וחצי הייתי שם עם ג'ף דאוסון. מעולם לא הרגשתי יותר מאושר

בבוקר היינו עובדים ביחד בשדה, חולבים את הפרות בידיים, ואחר כך אוכלים אוכל טיבעי שאישתו בישלה והכל ירקות ופירות שגדלו ממש ליד הביקתה.

מאחורי הביית במרחק כמה עשרות מטרים בריכת יער קרירה ומפל מיים וכל יום אחרי העבודה היינו טובלים בבריכה ומנקים את כל האבק מגופינו .

כמעט ונשארתי שם

יכולתי להישאר אולי

אבל בעמק הזה לא היו נשים ואני גם אז, כמהתי לאהבה...

 אמנם  היו נשים בעמק הזה,  אבל הן היו מנוניטיות

ועליהן אף פעם לא הסתכלתי

ולכן יום אחד ארזתי את חפצי

ונסעתי לבליז סיטי.....ואחרי זה נסעתי למכסיקו ואחר כך המשכתי במסע

ובסוף חזרתי לישראל......

 ולילה אחד אחרי הרבה חדשים באוטובוס מכסיקני ורק  החושך ואור הירח מסביב

שמעתי שוב את השיר על הלבנה שהופיעה

Aparecio la  Luna

השיר  הרומנטי שאדי מאריאצ'י הכי אהב

ונזכרתי בעמק ההוא של המנוניטים ושל ג'ו דאוסון

והיום כאשר שוטטתי ביו טיוב מצאתי את השיר הזה

אבל הביצוע אחר, לא הביצוע של הראנצ'רוס ששמעתי אז

 אלא ביצוע קיטשי של זמר בולרו מכסיקני, חוזה  אלפרדו חימנז

ממש קיטש איך שהוא שר

אבל אין לי ביצוע אחר להשמיע.אפשר לראות בתחילת הסרטון אוטובוס מכסיקני כזה, כמו האוטובוס שנסעתי בו אז, והנה גם המילים, והתרגום - איזה שיר רומנטי. שיר אהבה.....

כשאני שומע את השיר, למרות הקיטש של הביצוע  הזה, אני מצליח למרות הכל, להיזכר באדי מאריאצי' ,שר את השיר הזה בביקתה של  ג'ו דאוסון...ואני גם חושב כמה יפה היא האהבה...