דדלוס ואיקרוס
כשאיקרוס נפל
הים, במקום ההוא
נראה כמו מערבולת קטנה
עד היום, כשאנשים שומעים קול חבטת בשר במיים
צמרמורת נוראה עוברת בגבם.
אבל אולי הם לא שמעו כלום.
אולי החניקו השחפים זעקתו.
אולי בתולות הים?
בדרך כלל אין אנשים שומעים קולות מלמעלה
רק לפעמים ירימו עיניים מצפות אל על –
אולי יבואו האלים?
אולי כבר יבואו?
דדלוס , איש המעשה, הקדיש ימיו ללבירנטים
(קיסמי הזמן המתכנסים בתוך עצמם ונבלעים זה בזה).
כשעפו משם , הרחק מהלבירינט
נותר המינתואור מנהם מאחור.
פרסות זהב בטש באדמה הסלעית.
הרקדנים דקי הגיזרה ברחו החוצה מבוהלים.
איבדו דרכם בסבך המרתפים.
שנים אחר כך, בנו המלכים ארמון גדול מסביב למינותאור
כדי להחניק את נהמותיו
אך זה היה אחר כך
(איקרוס לא שמע על תזאוס
לא ידע שגם המינותאור סופו למות).
כשאיקרוס טס אל השמש
הרבה לפני שהגיע אליה, כבר התעוורו עיניו
ואבריו כה כבדו מלאות.
זיעה כיסתה את בוהק שריריו.
אולי ברך בסתר לבו על המיים הצוננים,
על משובות הדגים מתחת לגלים.
אולי נפנף בשלום לכמה דולפינים עליזי מבע?
(גם מן המיים מוביל משעול אל הדס)
בים האיגאי
ים עתיק, ירוק כטחב, משובץ איים הרבה,
שטות אניות ארוכות תורן, אניות רחבות מפרש.
דגלים להן כחולים , לפעמים אפילו צהובים
וספניהן חולמים על נערות לקול צלילי חליל של פאן.
נערות ששטות על נהר אכירון העולה על גדותיו
מנווטות על ים דמעות הענקים עד אטלנטיס.
דדלוס שאחז בהגה אניה בבטחה
כלום רעדה ידו ככשמע את בנו צונח?
ואולי אמר:
לא בני הוא זה!
אני הרי לאיש אחר הייתי, ויותר אינני טס.
אלה חלומותי שקפאו, מוטב שאשכחם.
סביר יותר להניח, שלא האמין למראה –
דדלוס הרי תמיד סמך על הגיונו
( בתנאי שהחוקים ממנו הם, פרי דמיונו שלו)
כשהמינותאור החל להשתולל.
סלעים נפלו כגשם
והאדמה סתמה פתחי המרתפים, רעדה כים גועש.
כשקול השור הדוהר החל להטריד את שנתו בלילות.....
הוא ברח משם כמו צפור
כמעט והיה לאלהים.....
אלא שאז הוא ברח כמו צפור מבוהלת
פעם אחת הספיקה לדדלוס
גם הוא נכווה מעט מחום השמש
על כן ירד אל האניה
ושט הרחק מערבה אל מקום לינת השמש
כהשמלחים עזבו משמרתם להביט בפלא הצונח,
צעק עליהם:
"מהר חיזרו, נירפים!"
כשאחד מהם ניסה למחוק וזרק גלגל אל המיים
הרגיע אותו דדלוס ואמר:
"הוא כבר מת מזמן.
עוד למעלה היה לגוש פחם".
וכבר נשבה הרוח
וכבר הבזיק ענן
מלאו המפרשים ברוח
והאניה הפליגה נחושת כוון ודרך
אל אטלנטיס.
אל אטלנטיס המשתרעת באופק לפניהם,
באופק לפניהם השתרעה היא.
במקום בו הייתה תמיד:
קצת לפני השמש
מעט מתחת לחושך.
קצות מגדליה מבצבצים מבין הגלים
כחטמי דגים
או כפריסקופ של צוללת.
אותו לילה, כתב דדלוס ביומנו:
"איקרוס בני. אני מבטיח –
אחרי שנגלה את אטלנטיס,
אחרי שנבוא בשערי הזהב,
אבנה מגדל גבוה ואעלה לנקום בשמש.|
האם דמעה עינו מעט?
כשהביט בשושנה נובלת ושאל מהסס:
"התביני שושנה מה אירע זה עתה?
והרי את מסמלת את מרוצת הזמן השותק?
אותו זמן שחו במיים כמה מוירות עצובות מבט
שיחוק במיים וניגנו על נבל.
שור לך אדם פעוט
שור והזהר בן הבל
כל הפסילים התפוררו
כל המתים היו לאבן.
חרקה שרשרת מעבר לכף
התנפץ גל זועף אל הצוק.
הנה,
לא צריך להיות איקרוס כדי להכוות –
גם הפרפרים מתים כל לילה
נחבטים אל הנורות החשופות
ונולדים כל בוקר מחדש
כדי למות בערב?
דדלוס דדלוס!
פרפרים נחבטים במחשבותיך
רוצים לצאת מכלא גולגלתך
כשהם מתים בלי כח,
זולף אפר צבעוני מעינייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
