טנגו אחר

     שירת הסירנות

פעם אחת בדרך לאיתקה, אבוד, במסע אינסופי של כמיהה וגעגועים , התקרבה  ספינתו של אודיסאוס  לאי הסירנות.

הסירנות  היו יצורים שגוף להן כציפור מעופפת שחורה   וראשן ראש אישה יפה.

שירתן של הסירנות הייתה, קסומה ומכשפת, מלחים שהיו שומעים את שירתן, דעתם הייתה נטרפת עליהם והם היו קופצים אל הים אל מותם או שהיו חותרים בלי לדעת  לאן ומדוע , עד שספינתם הייתה מתנפצת אל הסלעים.

שיר קסם נורא שרו הסירנות, שיר אופל ואבדון מתוק וכל מי ששמע אותו , רק רצה להיבלע בתוכו ולא לחזור יותר אל בין החיים.

אודיסאוס ציוה על מלחיו לקשור אותו אל תורן הספינה ואחר כך  הורה להם לסתום את אזניהם בדונג, כדי שיוכלו לחתור בביטחה, מבלי לשמוע את שירתן המפתה של הסירנות.

וכך אמר אודיסאוס למלחיו:

" כאשר אתם חותרים, שיכחו שאני הקברניט שלכם, לא משנה מה אעשה ומה אומר לכם, אל תשימו לב אלי, פשוט חיתרו וחיתרו והמשיכו לחתור, עד שנגיע אל הים הפתוח."

וכך היה..

אודיסאוס ניקשר אל התורן ומלחיו סתמו את אזניהם בדונג.

ואודיסאוס לא סתם את אזניו בדונג ושמע כל העת את שירת הסירנות  המכשפת.

והמנגינה הקסומה חדרה אל עורקיו והקציפה את דמו

והצלילים האפלים מילאו את ליבו בתוגה כועסת...

והסערה במחשבותיו התערבלה לה בערגה עגמומית מתמשכת

והוא יילל בבכי מר ורצה בטירופו לבתק את כבליו .

אך אודיסאוס  נשאר קשור על התורן

והמלחים חתרו וחתרו אל הים הפתוח

ואחרי ימים ארוכים של הפלגה  אל מול הרוח וסער הגלים

נחלשה השירה  והתעמעמה לה

כי  פקעו מיתרים בניבלי הסירנות

צלילים מזוייפים נשמעו מעת לעת

מילות השירים הפכו לנבובות , לסתמיות

דומות היו עתה לצווחות של מקהלת עורבים, מורעבים, אבודים

והוא הבין אותן פחות ופחות.

ולעיתים חדרו בין הצלילים גם נביחות   חלולות

דומה היה שהסירנות משוחחות עם סרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים

הכלב העומד בפיתחו של השאול.

והיו רגעים , בהם למרות הכל, חזרו צלילי הקסם  לכשף אותו להרף עיין ולהזריק ארס תוגה בעורקיו.

אך ככל שהמרחק מאי הסירנות גדל, גם שירת הסירנות התרחקה לה והפכה אט אט להד חלש. הד חלש  שגווע לו לאיטו עד שהתפוגג כליל.....

ויום אחד,  לעת ערב הגיעה הספינה את הים הפתוח

אודיסאוס הביט אל השמש השוקעת במערב וחייך....

"התירו אותי" אמר למלחיו.

אודיסאוס מישש שוב ושוב את פירקי ידיו הכואבות, פשק את ידו  אל מול אור

 ואחר , מתוך הרגל, ביקש למחות דימעה אחרונה , אך  כשנגעו אצבעותיו בעינו , הוא גילה שאין בה  לחלוחית  עוד ושהיא  יבשה.

 אודיסאוס הידק את אצבעות ידיו  בביטחה אל הגה הספינה והפנה את מבטו אל מלחיו.

"לאן פנינו ?" שאלו המלחים.

ואודיסאוס ענה בקול צלול ורם:

"לאיתקה כמובן"