טנגו אחר

למה ישראל – לילה בגדה השמאלית בפריס

 באותה תקופה גרתי בפריס. היה זה אחרי כמעט שנתיים של טיול, של מסע   חשוב בדרום אמריקה, ואולי צריך לומר "אמריקה הלטינית" כי הטיול שלי היה בעיקר חוויה תרבותית. מיפגשים עם אנשים, מיפגשים עם תופעות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות.

נשביתי בקיסמה של התרבות הלטינית ובתקופה מסויימת, במיוחד בצ'ילה, רציתי להיות חלק מהסיפור האידאי של האנשים שם.  רציתי לקחת חלק בעיצוב שינוי חברתי רציתי להיות  חלק ממאבק אידאולוגי בכוחות הרשע, במשטרים הצבאים. עד כדי כך הייתי מעורב בסיפור ההוא של  אמריקה הלטינית, של צ'ילה שבסופו של דבר התגלגלתי לבית כלא בצ'ילה וכמעט שאיבדתי את חיי...

 את הטיול שלי באמריקה הלטינית סיימתי בפריס.

פריס היא עיר חשובה בחיי וחייתי בה תקופות ממושכות , אבל החדשים ההם  בהם גרתי בפריס, לאחר הטיול בדרום אמריקה לא היו חוויה פריסאית אלא חוויה לטינו אמריקאית. פריס שהכרתי באותה תקופה, הייתה פריס של גולים פוליטים מדרום אמריקה. באותה תקופה חיו בעיר אלפי אינטלקטואלים, אמנים, פוליטיקאים וחברי איגודים מקצועים גולים. והגולים האלה קיימו חיי חברה ותרבות אינטנסיבים וכמעט ולא קיימו קשר עם מעגלי החברה והתרבות בפריס.

באותו זמן ובפעם הראשונה בחיי, השתתפתי בהפגנה – תהלוכה  של ה-1 במאי.

היה זה באמצע שנות השמונים. באותה תקופה בישראל, מי בכלל חגג את ה-1 במאי?

שלושים, ארבעים, חמישים שנה קודם לכן, היה ה-1 במאי החג המרכזי של תנועת הפועלים בארץ ישראל, אבל כל זה קרה לפני זמני. ישראל שבה גדלתי והתבגרתי בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, הייתה ישראל צינית,  ישראל שמתנתקת לאט לאט מעברה ומהאידאלים של פעם, ישראל שפורמת את המארג החברתי האידאי שהיה  המארג של הישוב הארץ ישראלי משנות העשרים ועד לראשית שנות השבעים. ארץ ישראל של תנועת העבודה, של האידאות החברתיות, של השאיפה לעולם טוב יותר, שיויוני יותר, צודק יותר.

ארץ ישראל שבה  קם לתחייה עם יהודי ישראלי חדש. דובר עברית, מנותק מהגולה, רוקד ריקודי עם. עם שבניו יפה בלורית גיבורי מלחמה, שקם מתוך מציאות עלובה מדכאת של גולה, כעוף החול מתוך האפר והצליח להיוולד מחדש ולהיות משהו אחר.

מלחמת יום כיפור, הייתה ארוע טראומטי שהתחיל לרסק את החלום הזה. ההגמוניה של תנועת העבודה על החברה הישראלית החלה להתנפץ . המהפך של 1977 הביא  לראשונה למרכז העשיה הפוליטית אנשים שלא היו שייכים לאיליטות של אז והיום שלושים שנה אחר כך, האנשים האלה הם הם האיליטות של היום.

אבל, אין בי רצון לנתח את החברה הישראלית ואת מה שקרה לה בכל אותם שנים,

אני מנסה לכתוב  כאן רק את הספור הפרטי שלי,  ולהבין מה הביא אותי לבחור שוב בישראל.

 היה זה בליל האחד במאי, לאחר שצעדתי באחת השדירות המרכזיות של פריס עם חבורה של גולים פוליטים דרום אמריקאים, רובם צ'ילנים. אנשים שאהבתי, שהרגשתי עימם אחדות גורל, שנמשכתי לדרך חייהם, שחשבתי שהייתי רוצה להיות חלק מהסיפור שלהם....

באותו לילה ישבנו חבורה של כעשרה אנשים בביתו  של ידיד צ'ילני שלי. משורר רגיש שכתב שירים נפלאים. שתינו יין, שמענו מוסיקה, הרגשתי, שוב, כמו בימים אחרים בברזיל, בצ'ילה חלק מסיפור, חלק מחבורת אנשים מופלאה שרציתי להיות חלק ממנה.

למשורר הצ'ילני הייתה אישה. אישה נאה, סקסית אפילו, עם מבט צוחק ולשון חריפה. אישה אינטלגנטית מאוד.

ישבנו בפינת החדר ושוחחנו. שתינו יין. סיפרתי לה על השהות שלי בצ'ילה, על חברים בתנועת ההתנגדות, שחלקם היו מוכרים לה. עיניה של האישה ברקו. הרגשתי אנרגיות של  חיבור ביננו, הייתה לי תחושה שהאישה הזו, מתרגשת לשמוע את הסיפור שלי. סיפור על ישראלי שקשר את גורלו עם הצ'ילנים ואפילו סיכן את חייו למענם.

ואז התחלנו להתווכח על משהו. איני זוכר כבר על מה. האישה הזו הייתה קומוניסטית

וככל שהמשכנו להתווכח כך האנרגיות הטובות האלו שהיו ביננו, התחילו להתפוגג.

קשה לי להתווכח עם קומוניסטים. איני יודע כיצד לבקוע את החומה הבצורה של טיעונים סדורים שיש להם. בעולם של הקומוניסטים  הכל שחור או לבן. האמיתות מוחלטות, אין מקום לספק, יש דברים שאי אפשר לערער עליהם.

אבל אני לא ויתרתי בקלות. ניסיתי לשכנע, ניסיתי  לערער את האמיתות של האישה הזו ואני חושב, שבויכוח ההוא, במשחק הכוחות בו שני אנשים שכל אחד מנסה להשתמש בכל כלי הנשק של הויכוח שיש בידו, בויכוח ההוא, ידי הייתה על העליונה. האנשים שהיו בחדר,  שהקשיבו לויכוח בינינו, הנהנו בראשם לטעוני, הצטרפו פה ושם כדי  לעזור לי בויכוח.

האישה הזו התחילה להתעצבן. האישה הזו נשארה בלי טיעונים והיה ברור שבאוירה שנוצרה בחדר, היא הולכת להפסיד בויכוח, ואז היא שלפה את כלי הנשק האחרונים שנותרו בידה והתחילה פתאום להתקיף אותי בהערות אנטישמיות נוראות. פתאום היא דברה   על היהודים שמנסים להשתלט על העולם. על הישראלים ומשטר הכיבוש הנורא הנאצי שלהם בשטחים. על כך שכל מה שמעניין אותנו זה כסף. שהיהודים הם גזענים וכו' וכו' וכו'

כל מיני טיעונים שלא קשורים לויכוח אבל פתאום, הרגשתי, ששאר האנשים בחדר מסכימים איתה. פתאום הייתה לי תחושה. שאני כבר לא חלק מהחבורה הזו. עכשיו זה היה אני והם. מצד אחד כל הצ'ילנים הסימפטים האלה שפתאום כבר לא היו כל כך סימפטים, ומהצד השני אני – היהודי, הישראלי.

ואז כבמכת ברק הייתה לי הארה. פתאום ראיתי את עצמי מהצד. פתאום הבנתי כמה הנסיון שלי, להיות חלק מהמאבק ההירואי הצ'ילני, היה פאתטי , היה מגוחך.

אז אוקי. למדתי לדבר בשפה של הצ'ילנים, הכרתי את הסלנג, ידעתי את ההיסטוריה של צ'ילה וידעתי לצטט במקומות הנכונים, קטעים משירתו של פבלו נרודה. הכרתי את שירי הקנטו נואבו – של הזמר החדש, בקיצור הפנמתי את הקודים הפנימים של התרבות הצ'ילנית. עד כדי כך הצלחתי לעשות זאת, שחברים הצ'ילנים נתנו לי את התחושה שאני אחד מהם .

אבל לא הייתי אחד מהם. הייתי מישהו אחר

הייתי היהודי.

בסופו שלדבר, ברגע אמת. כשכולנו היינו הלומי יין ובלהט ויכוח הם לא נתנו לי לשכוח שאני אחר.

ואני באמת הייתי אחר.

יכולתי אולי להפנים סממני התנהגות של צ'ילני של דרום אמריקאי,

אבל מה הם יודעים הצ'לנים האלה על הגיבנת הענקית שאני נושא על גבי. גיבנת של שלושת אלפים שנות היסטוריה. של תרבות עמוקה מיני ים. של רדיפות וסבל לצד עולם תרבותי מורכב ועשיר שהם, הצ'לנים האלה, אפילו לא מסוגלים לנחש את קיומו?

אז באותו לילה במאי בפריס של שנות השמונים

הבנתי שאיני יכול לברוח מגורלי איני יכול להיות מישהו אחר.

הבנתי שהסיפור שלי,גם אם איני אוהב אותו, גם אם קשה לי לקבל אותו ושוב ושוב,  אני מתמרד מול הביטויים שלו במציאות , הסיפור הזה הוא הסיפור שלי. אין לי סיפור אחר

זה הסיפור שלי. אין טעם לנסות, אי אפשר לחתוך את חבל הטבור שקושר אותי לשבט  המטורף הזה המלא כל כך בנאורזות קולקטיביות.  אם ארצה או לא ארצה, זה הסיפור שאני חלק ממנו

זה הסיפור שלי

אני ישראלי ועוד יותר מכך אני יהודי.

בלילה ההוא הבנתי

שאין טעם לברוח

אני שונא אמנם  את מדורת השבט

אבל זו המדורה היחידה שלאורה אני יכול להתחמם

בחוץ יש רק חושך

לפחות בשבילי.

מאז אני שם

לא הצלחתי לנתק את חבל הטבור שמחבר אותי לשבט הזה

אני שם ועמוק עמוק בתוך המעגל המרכזי של מדורת השבט

יחד עם כולם אני מפיח שוב ושוב רוח בגחלים הדועכים שלה

מנסה להשלות את עצמי שהאש הגדולה שבערה פה פעם

תחזור לבעור בעוצמה

ששוב יהיו להבות גדולות שיתמרו אל על

והלהבות האלה יביאו לאור גדול בתוך החושך

זהו הסיפור שלי

איני יודע אם הסיפור הזה אמיתי

או שזהו רק הסיפור שאני מספר לעצמי

כדי לתת איזה שהיא משמעות לחיי

איני יודע אם יש לו קיום ממשי

ייתכן בהחלט שהסיפור הזה כבר הופך לספור פאתטי

שהעם הזה היהודי, שהלאום הזה הישראלי, כבר נמצאים במסלול של ירידה

של דעיכה

של סיאוב והתפרקות

אולי

זה בהחלט ייתכן

אבל זהו הסיפור שלי

אין לי ספור אחר

ואם הסיפור הקולקטיבי שלי

נגזר גורלו להיות עתה בשלבי הסיום העצובים שלו

זהו עדיין הסיפור שלי

ואני נמצא שם

בתוך הסיפור הזה

ואני אשאר בתוכו כל עוד אהיה חי...