טנגו אחר

ימים עצובים בלונדון

(הפרק הקודם - אהבה במטוס) 

למרות שחשבתי שלא אראה אותה שוב לעולם, ניפגשתי איתה שוב, עם מרג'ורי. נפגשתי איתה בנסיבות עצובות  שנתיים אחרי שהכרתי אותה בטיסה מריו דה ז'אנרו לליסבון.

באותה תקופה עדיין עבדתי בהדרכת טיולים בדרום אמריקה. באחד הטיולים נשארתי ביבשת עוד כמה שבועות. הייתי צריך לסגור כמה ענינים בצ'ילה, ובעיקר לעזור לחבר להימלט מהמשטרה החשאית. כתבתי על כך במקום אחר בסיפור  " תא כלא בצ'ילה".

לאחר שהצלחתי להימלט בעור שיני ממאסר בצ'ילה נסעתי כמעט מייד ללונדון.

גם הנסיעה ללונדון הייתה מתוכננת.  הייתה לי פגישה עם אחת הנשים החשובות בחיי. פגישה גורלית. נסעתי במיוחד בלונדון כי רציתי לפגוש שוב את קנדידה.

קנדידה.

אם יש אישה שאני מתייחס אליה כאהבה הגדולה של חיי. האישה הזו היא  מריה קנדידה או בקיצור - קנדידה. ברזילאית שגדלה רוב חייה בקובה, אביה היה גולה פוליטי שברח לשם אחרי ההפיכה הצבאית בברזיל ב-1964. קסטרו היה כמעט לחבר משפחה והזמר הטרובאדור הגדול של ברזיל, צ'יקו דה בוארקה – שגם הוא היה גולה פוליטי בקובה במשך כמה שנים -   היה ממש ידיד קרוב של אביה והיה הסנדק של קנדידה.  (כשהכרתי את קנדידה שנים לאחר מכן, היא הכירה ביני לצ'יקו דה בוארקה ובזכותה, הפכנו אני והוא לידידים,  אבל זה כבר סיפור אחר).

לא אספר כאן את הסיפור שלי ושל קנדידה, יש בו כל  כך הרבה פרקים. פרקים של אושר וגם פרקים של עצב גדול.  הכרתי את קנדידה במהלך הטיול שלי בדרום אמריקה וכמה חדשים אחרי שחזרתי לארץ, קנדידה באה לגור איתי בישראל.  השנה שלנו ביחד הייתה מורכבת ומסובכת. אחרי שנה היא החליטה שלא מתאים לה לגור בישראל ואנו נפרדנו בכאב גדול.

שנתיים עברו ולא הצלחנו לשכוח, לא הצלחנו לפתוח פרק חדש בחיינו, לפתוח את ליבנו מחדש באמת לאהבה אחרת. התכתבנו, התגעגענו.

אחרי שנתיים קנדידה נסעה מברזיל  ללונדון לכמה חדשים,  כדי לשפר את האנגלית שלה ואני החלטתי לבקר אותה שם בדרכי חזרה מדרום אמריקה.

זו הסיבה שנסעתי ללונדון. קנדידה ואני היינו צריכים לדבר....

ברגע האחרון התווספה לה עוד סיבה: בעקבות הארועים הדרמטים בצ'ילה שגם אני השתתפתי בהם, המעצרים, האנשים שנעלמו בולפראיזו , ביקשה ממני נשיאת האגודה לזכויות האדם בצ'ילה – ככשמעה שאני נוסע ללונדון – לגשת למשרדים של אמנסטי אינטרנשיונאל, שנמצאים בעיר הזו, ולדווח על הארועים להם הייתי עד.

במשך שלושה ימים ושלושה לילות לא הפסקנו קנדידה ואני לדבר. דיברנו על הכל, על ההפלה הטראומטית שקנדידה עברה לאחר שנכנסה להריון ממני, על החלומות שלנו, על אהבתנו הגדולה. דיברנו, התחבקנו, בכינו, בעיקר אני בכיתי. לא עשינו אהבה, רק התחבקנו . מאז לא בכיתי כל כך במשך שנים רבות מאוד. אף  אישה לא הצליחה מאז , לגרום לי לבכות בגללה ( וזה קרה לי שוב לפני כמה חדשים, בגלל אישה אחרת, אבל על הדמעות האלה אני מצר עתה , כי אני יודע  שהן היו דמעות שניגרו לשווא בגלל פיקציה ואשליה).

היה לי עצוב כל כך כי במשך שלושה ימים, הרגשתי , ובעוצמה אדירה כל כך, עד כמה אני עדיין אוהב את קנדידה. היה לי ברור, שלא אפגוש אף פעם אישה כל כך מיוחדת כמוה. הרגשתי, שקנדידה עדיין אוהבת אותי, אבל שנינו הרגשנו, שנינו ידענו, שאי אפשר להשיב את הגלגל אחור, שדרכנו נפרדנו, ושחיינו יהיו עתה במסלולים שונים.

 כל אחד במציאות האחרת שלו.

אחרי שלושה ימים, שילחה אותי קנדידה מהבית בו גרה כדי שתוכל לישון כמה שעות. באותו ערב היא הייתה צריכה לעבוד כמוכרת באיזה יריד והיא הייתה צריכה לנוח מעט ולצבור כח. סיכמנו להיפגש שוב בערב לארוחה קלה,לפני תחילת המשמרת של קנדידה.

יש לי בלונדון קרובי משפחה ואני חזרתי לביתם  כדי לישון מעט.

נסעתי ברכבת התחתית, עיני אדומות, עייף ממוטט. הרגשתי שעולמי חרב עלי.

הרגשתי שאין טעם  לחיי.  רק שעה  קלה  עברה וכבר נחמץ ליבי מגעגועים לקנדידה.

כשהגעתי לבית של קרובי משפחתי לא הצלחתי להירדם. שיחזרתי שוב ושוב את שיחותינו במשך שלושת הימים האחרונים. ידעתי שאחזור לפגוש אותה בערב, לשעה קלה, וידעתי שהפגישה הזו תהיה הפגישה האחרונה שלנו

 ולאחריה  קנדידה  תצא סופית מחיי.

חשבתי שזה יהיה נורא.  חששתי ממה שיקרה לי אחרי ארוחת הערב עם קנדידה.  פחדתי להישאר לבד באותו לילה.

רציתי להיות עם מישהו. רציתי להיות עם מישהו שמבין אותי, שלא יתן לי ליפול.  מישהו שיתן לי כתף תומכת.

קרובי משפחתי לא היו אופציה הם הרי לא מכירים אותי ממש.

עלעלתי בפנקס הירוק שלי, יש לי איזה מכרים בלונדון? ואולי בעיר אחרת קרובה? יש מישהו שאוכל להיפגש עימו הלילה כדי שלא אשאר לבד עם העצב שלי?

פתאום קפץ לי מול העיניים מספר הטלפון של מרג'ורי. ממש שכחתי אותה את מרג'ורי . היא פשוט נמחקה מזכרוני. כאלו מעולם לא נפגשנו. אולי בגלל שהפגישה שלנו הייתה כל כך מחוץ לכל מסגרת של מרחב וזמן. שנתיים לערך עברו מאז פגישתנו ובכל אותו זמן,  לא חשבתי עליה אפילו פעם אחת והנה....

לא היה לי ספק, מרג'ורי היא האדם שאותו אני צריך לפגוש. זה נראה לי כל כך ברור, כל כך מתאים.

מרג'ורי תוכל לתת לי כתף...

חייגתי את מספרה של מרג'ורי....

המשך יבוא