טנגו אחר

פטריות הקסם במקדש המאיה – ההזיה

הפרק הראשון 

האם ניתן להעביר במילים הזייה? לתאר מצב תודעתי אחר ושונה? קשה להעביר תחושות שאפילו עתה, אחרי שנים, כשאני ניזכר בהן, אני מצטמרר ברגשות של הוד ורעדה. אי אפשר להעביר את התחושות, זה כמו לספר חלום. משהו שחווים אותו, חשים אותו, באיזה שהיא ספירה שהיא מעבר למלים. בעולם אחר שבו מתמזגים עם מציאות אחרת.

ישבנו אקסל ואני על אחת הגבעות בפאלנקה. נשענים בגבנו על קיר אבן ובו תבליטים רבים. התבוננו בשמיים, בציפורים שעפו ממעל, במקדשים שהיו פזורים ברחבה שמתחתנו. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, רוח נעימה נשבה, העשב התנועע קלות.  כמה זמן היינו שם? ימים שבועות שנים? תחושת הזמן התבלבלה. אני זוכר שהסתכלתי על שעוני ואחרי ימים רבים, הסתכלתי שוב והמחוג עמד מלכת. נמלה זעירה טיילה לה על כף ידי ואני הבטתי בה והרגשתי את פעימות ליבה. הרגשתי שאני נמצא בתוך גופה הקט.

פתאום ראיתי את עצמי דרך עיניה של הנמלה....

פניו של אקסל שממולי הי חרוצות בפסים כתומים ורודים. עיניו רשפו ניצוצות כחולים

אקסל חייך אלי ואני חייכתי חזרה היינו ביחד.

העננים ממעל נפתחו ונסגרו. שיר התנגן בליבי. פתאום נזכרתי, לרגע התודעה הרגילה שלי זו שחושבת כשאיני אוכל פטריות. לרגע היא חזרה לה, ובדל מחשבה התקבץ לו למשפט: זה השיר ששמענו אתמול. אותה מנגינה.....

ממולנו עמד אחד השומרים של האתר. מכסיקני בגיל העמידה, פנים עגולות, חיוך רב סוד. הוא עמד מולנו והביט בנו ואני ידעתי. הוא תמיד היה שם הוא כבר עומד שם דורות רבים. זה הוא ' הכהן הגדול. כהן המאיה הגדול שממשיך לנהל את הטקסים במקום. כמו פעם , כלום לא השתנה.

קשה לשחזר את החוויה

אני אבל יודע שאז הרגשתי, בפעם הראשונה של חיי, שאיני מפחד למות. הרגשתי חלק מכוליות גדולה ממני. חלק בלתי נפרד ממנה ובו בעת הרגשתי שאיני מאבד את האני...

פתאום בא השומר ואמר לנו שאנחנו צריכים לעזוב את האתר שסוגרים.

יצאנו לאיטנו ופסענו במורד הכביש אל המחנה.

בדרך נכנסנו ליער לגו'נגל למקום שהייתה בו בריכת מיים זכים ומפל

זכרתי שאתמול, פחדתי לשתות מהמיים האלה, פחדתי שהם מזוהמים

אבל היום לא פחדתי

הרגשתי שאני והחיידקים והמיים, כולנו חלק מאותו יקום.

נכנסתי למיים עד לראשי וגמעתי מהם לרוויה..

המשכנו למחנה. ביקשתי לנוח מעט בערסל שלי. ערסל שקניתי באותו בוקר, כי עד אז לא היה לי ערסל. בערסל אחר ישב בחור צרפתי צעיר וקרא ספר.

הכרתי אותו מייד. בלילה הקודם, עדיין לא היה לי ערסל ואני פרשתי את שק השינה שלי על ריצפת הבטון וניסיתי לישון. פתאום בשעת לילה מאוחרת הגיע מישהו ותלה את הערסל שלו מעל ראשי. ממש ללא התחשבות.

רציתי לחנוק אותו . התחלתי למלמל מילות מחאה והבחור ענה משהו בצרפתית. התרגזתי עוד יותר. אז לא אהבתי במיוחד צרפתים אבל הייתי עייף ולא היה לי כח לקום ולריב עם אף אחד.

למחרת כשחזרנו למחנה ראיתי אותו שוב, את הצרפתי המעצבן הזה מאתמול. גבר נעים סבר עם משקפיים ופנים טובות, קרא לו בשקט ספר בערסל.

הרגשתי פתאום כל כך מבוייש. הצטערתי שאמש היו לי רגשות כל כך אלימים ונגטיבים כלפי האיש הזה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו...

הבחור הצרפתי נבהל לרגע. הוא אפילו לא הכיר אותי. "מי אתה" הוא שאל. סיפרתי לו מי אני וביקשתי סליחה על שאמש כעסתי עליו.

" אין דבר" השיב לי הצרפתי בחיוך. " לא נורא" סיפרת לי משהו יפה. אני מודה לך"

ואז הוא פשט את זרועותיו ושנינו התחבקנו שעה ארוכה.

באותו ערב לא הפסקתי לספר על האנרגיות הטובות שהיו לי. שפעתי אהבה, חיבה, רגשות יפים לכל האנשים שמסביב. ג'ו הרופא אמר שהוא בפאלנקה כבר עשר שנים ואף פעם הוא לא פגש מישהו שעבר טריפ כל כך חזק וכל כך חיובי.

ג'ו אסר עלי לקחת עוד פטריות במשך שלושה ימים.

"קודם כל צריך לתת לגוף להתנקות"

למחרת הלכתי שוב לבריכה שמתחת למקדש וישבתי שעה ארוכה תחת העצים וחשבתי. פתאום הבנתי שאין סיבה למהר, לא צריך להיצמד לתכניות. אפשר לשנות דברים. צריך פשוט להרגע. לדעת להתבונן ברגע החולף. בהזדמנויות שהחיים מזמנים לך......

ידעתי מה אני צריך לעשות עתה....

נסעתי לעיירה פאלנקה, בתחנת האוטובוס קניתי כרטיס לסן קריסטובל.

באותו ערב כבר הייתי בדרך....

נפרדתי לשלום מאקסל ואחר כך עליתי על האוטובוס ונסעתי חזרה לסן קריסטובל כדי לקנות אבני עינבר......

  המשך יבוא ( לינק לוחצים ועוברים לפרק הבא)