טנגו אחר

 הבטחתי, והנה עוד  פרק  הממשיך לתאר כיצד הפכתי ללוטש עינבר:

המסע אחרי הענבר

הפרק הראשון.  הפרק השני

נכנסתי לאוטובוס וחיפשתי את המושב שלי. כשמצאתי אותו ראיתי  במושב לידי ,אישה צעירה בלונדינית רזה, ששערה קצוץ קצר. כשראתה אותי חייכה אלי והושיטה את ידה לשלום.

"אני מניחה שאתה דובר אנגלית, אתה גרינגו כמוני, קוראים לי בובי"

,"בובי" איזה שם משונה זה שם של בן לא?"

"זה בגלל שהשם האמיתי שלי הוא רוברטה אבל כולם קוראים לי בובי, וכמו שאתה יכול להבין לפי המבטא שלי, אני אמריקאית, ואתה מהיכן?"

"אני מישראל" עניתי לה "וקוראים לי ד".

שש שעות הנסיעה מפאלנקה לסן קריסטובל  דה לאס קאסאס, עברו במהירות. בובי סיפרה לי על חייה ואני סיפרתי לה על חיי. בשעות שנסענו יחדיו היא הספיקה לספר לי שהיא בת 28 ,שכבר הספיקה להתחתן ולהתגרש ובמהלך חייה עברה פעמיים אונס.

"פעמיים אונס?."

"כן" היא ענתה לי, "אין לך  מושג לכמה נשים זה קורה. פעם אחת זה קרה לי כשהייתי קטנה והוא היה המורה שלי בתיכון ופעם השניה זה היה איזה נהג משאית שנתן לי טרמפ. כנראה שיש בי משהו שעושה פרובוקציות לגברים".

הסתכלתי על בובי, התקשיתי מעט להבין על מה היא מדברת. שיער קצוץ עינים כחולות, תוי פנים דקים, שפתים צרות, היה בה משהו עכברוני , רזה מידי, תוי פנים שהיו בהם יותר מידי זויות וחיוך ציני מריר. לא ראיתי אותה כאוביקט מיני נחשק אבל השיחה איתה הייתה מענינת.

כאשר התקרבנו לסן קריסטובל היא כבר נמנמה וראשה על כתפי ובאכסניה כבר ביקשנו חדר אחד לשנינו.

האכסניה אליה הגעתי הייתה האכסניה שבה התגורר פרנסואה. ידעתי שהוא מתגורר שם ולכן החלטתי להתאכסן דווקא באותה אכסניה ולחפש הזדמנויות כדי להתקרב אליו.  פרנסואה היה גבר צרפתי צעיר שאקסל הנורוגי  סיפר לי , שהיה לו כמעט מונופול בסן קריסטובל על אבני העינבר. למרות שהיה גרינגו ולא מקומי, דווקא הוא הצליח לרכוש את אמונם של האינדיאנים בסיירה המרוחקת,  בכפר  בסביבתו היו כורים את העינבר, והוא היה קונה מהאינדיאנים את האבנים ומוכר אותן אחר כך לאמני הרחוב ולצורפים בסן קריסטובל.

 סן קריסטובל דה לס קאסאס במחוז צ'יאפאס בדרום מכסיקו

אמרו לי שפרנסואה הוא אנטיפאט וחשדן ושאינו אוהב לדבר עם זרים ,אבל אני החלטתי למצוא דרך ולהתקרב אליו. הייתה לו לפרנסואה חברה צעירה  צרפתית ממוצא וויטנמי שהתגוררה עימו באכסניה. מצאתי אותה בחדר הכביסה מכבסת את בגדיו של פרנסואה. ידעתי צרפתית לא רעה והתחלתי לשוחח עימה  בשפתה. צלילי הצרפתית העלו חיוך רחב על פניה של האישה הצעירה.

"אוף, איזה כף לדבר סוף סוף צרפתית, נמאס לי כבר מכל המקסיקנים האלו שיודעים רק ספרדית מתי הגעת לסן קריסטובל?"

באותו ערב כבר סעדנו יחדיו ארבעתנו, פרנסואה, הבחורה הוייטנמית, בובי ואני. הזמנתי בקבוק יין יקר ולאט לאט נפתח אלי פרנסואה וסיפר לי על המסעות שהוא עושה להרים כדי לקנות עינבר.

עשיתי את עצמי כאלו אני שומע את הספור בפעם הראשונה ושאלתי המון שאלות. פרנסואה סיפר לי על האינדיאנים בסיירה ואמר , שלאחרונה הוא מרגיש פחות בטוח ושפעם אחת כבר שדדו אותו בדרך  ולכן הוא היה רוצה לצרף אליו למסעות איזה שותף, עוד גבר שיכול לעזור לו בעת צרה. ככשמע שאני מישראל, אורו פניו.

" אתם הישראלים,  אתם יודעים להילחם, בחור כמוך זה מה שאני צריך"

יומיים לאחר מכך יצאנו עם אור בוקר לסנטה עמליה, מרחק יומיים רכיבה על סוסים. סנטה עמליה הייתה כפר נידח  שנמצא  גבוה בהרים.  הגענו לכפר לעת ערב . מסביב בתים מטים ליפול מליבני בוץ, ענני אבק וחמורים רבים שנמנמו בכל פינה ומידי פעם נשאו את ראשיהם אל השמיים בגעירה שהיה בה נהי עצוב ניכמר.  ליד הפלג הדלוח שירד מהסיירה, כמה נשים עצובות מכבסות בגדים ומטיחות אותם שוב ושוב בזעם כבוש אל הסלעים שליד שפת המיים . שמנו את פנינו לביתו של אנטוניו. האיש שבביתו היה מתגורר פרנסואה, כל פעם שהיה מגיע לכפר. בדרך לביתו של אנטוניו הסתכלו עלינו האנשים בסימטאות במבטים משונים.  ארבעה גרינגוס רכובים על סוסים  אינו מחזה שרואים כל יום בכפר הנידח הזה . כמו ברוב הכפרים במחוז צ'יאפס  גם בכפר הזה לא אהבו אנשים לבנים. מבטי המשטמה של המקומים דקרו בגבי  כמדקרות חרב ואני הצטנפתי בתוך אוכף העץ הקשה ורציתי כבר להגיע למקום בטוח יותר. בובי שרכבה לידי, שלחה לעברי מבטים מודאגים. ניסיתי לשלוח לעברה חיוך מעודד אבל הרגשתי ששפתי מכווצות ולא הצלחתי להסתיר את החשש ממבטי.

 בערב, ליד עששית עמומה ומנת טורטילייאס ופריחולס ( שעועית שחורה) סיפרתי לאנטוניו שאני מעונין לקנות כמות גדולה של עינבר.

"כמה קילו הייתי רוצה לקנות"?

פרנוסאה אמר לי שכל קילו עולה כשלוש מאות דולר ועשיתי חשבון, שאם אשים בצד כסף לחדשיים מחייה ועוד סכום לכרטיס טיסה חזרה לניו יורק, אוכל לקנות עינבר בשארית כספי - אלף חמש דולר.

"אני חושב שארצה לקנות חמישה או שישה קילו"

"כמות כל כך גדולה?" אמר אנטוניו בפליאה. "אף פעם לא מכרנו יותר מקילו , איני יודע אם יש בכפר כמות

 כזאת ".

למחרת הגיעו לביתו של אנטוניו אינדיאנים רבים. אחד אחד הם נכנסו לחדר, פרקו את צרורותיהם ושלפו מטפחות מאובקות שבתוכן הם  שמרו אבני עינבר לא מלוטשות. אבנים שנראו כאבני חצץ אפורות שמידי פעם ביצבץ מתוכן ניצנוץ זהוב אדום.

קניתי את כל אבני העינבר בכפר. האינדיאני האחרון שמכר לי אבנים לא מלוטשות , גם מכר לי אבן עינבר מלוטשת בצורה של חט פיל קטנה, ובתוכה היו לכודים שלושה יתושים. את האבן הזאת נשאתי במשך תקופה ארוכה מאוד על צווארי ,  עד שיום אחד תלש אותה ממני  איזה כייס במידרחוב של בואנוס איירס ארגנטינה.

גם בובי קנתה כמה מאות גרם של עינבר . הרגשנו מאושרים. חשבנו שעתה נהיה עשירים ונוכל להרויח הרבה כסף. אני בניו יורק ובובי בטקסס.

כשחזרנו  לסן קריסטובל לאחר יומיים, גילתה בובי פתאום , שאיבדה את כל כספה ואת הדרכון שלה. כנראה שהם נפלו באיזה שהוא מקום בכפר סנטה עמליה.

הלכנו לישון וליבנו כבד, ידענו שאנו צריכים להיפרד. בובי הייתה צריכה לנסוע עד  למרידה ביוקטאן, העיר הקרובה שבה הייתה קונסוליה אמריקאית - מרחק של יומיים נסיעה  - ואני רציתי להמשיך לגווטמאלה.

לא הצטערתי ממש, בובי הייתה כבדה מעט ולא היה לי ממש סבלנות בשבילה, משהו לא התחבר ביננו.

באותו לילה תיננו אהבים בחדר. הייתה זו הפעם הראשונה שעשינו זאת,פעם ראשונה ואחרונה. בובי חיבקה אותי בעצב הביטה בעיני ואמרה:

"כנראה שזה מה שצריך לקרות , זה הגורל. אולי דרכי ודרכך אינן אותה דרך ואולי נתראה שוב יום אחד?"

הלוויתי לבובי מאתיים דולר ובובי הבטיחה להחזיר כשתחזור  לארצות הברית. לא היו לי הרבה ציפיות אבל לא יכולתי להפקיר אותה כך לבד בסן קריסטובל ,ללא כסף וללא מסמכים ומצד שני ,לא התחשק לי להשאר איתה ולנסוע עימה עד לקונסוליה האמריקאית במרידה ביוקטאן. לא ידעתי אם אקבל יום אחד את הכסף. בובי הייתה עדיין די מיסתורית בעיני ולא  הכרתי אותה מספיק ,אבל כמו שאמרתי, לא יכולתי להפקיר אותה לבד.

ובובי לא איכזבה. שנה לאחר מכן כשחזרתי לישראל , חיכה לי מכתב מבובי ובו דברי תודה חמים וצ'ק על סכום הכסף שהלוויתי לה.

את אבני העינבר השארתי בבית של ידיד ישראלי שהתגורר באותה תקופה בסן קריסטובל . השארתי את האבנים אצלו ונסעתי דרומה לגווטמאלה.

שלושה חדשים לאחר מכן חזרתי לסן קריסטובל, באחד הלילות ישבתי באחד הבארים בעיר והקשבתי לשיחה של שני אמני רחוב מקומים.

השניים היו כעוסים ומסתבר שנושא שיחתם היה מחירי העינבר, שהאמירו מאוד בחדשים האחרונים והפכו ליקרים מידי.

" הכל בגלל הגרינגו הזה, ששבר את השוק"

"על איזה גרינגו אתם מדברים?"

"היה פה לפני כמה חדשים איזה גרינגו, שהגיע לסנטה עמליה ושילם לאינדיאנים מחירים מופקעים. כמעט פי שניים ממה שצריך לשלם בדרך כלל. הוא קנה את כל האבנים בכפר ומאז האינדיאנים הכפילו את המחיר וטוענים שזה מה שצריך לשלם. אם רק הייתי יכול לתפוס את הגרינגו הזה הייתי מרוצץ את גולגלתו או  פשוט חונק אותו  "

"והגרינגו הזה אתם יודעים מיהו? מישהו ראה אותו?" שאלתי כשאני ממשמש בעצבנות את צווארי.

"לא" הם ענו לי," אף אחד לא יודע איך הוא נראה, יום אחד הוא הגיע ואחר כך הוא נעלם, וגם פרנסואה שהיה מוכר לנו את האבנים נעלם ,ועכשיו כמעט לא נשארו אבני עינבר במחיר זול בסן קריסטובל...."

למחרת כבר הייתי בדרכי למכסיקו סיטי . בתוך התרמיל שלי היו צרורים לבטח, שישה קילו של אבני עינבר לא מלוטשות .

נסעתי צפונה צפונה באוטובוס, הירח עלה, צלילי בולרוס רומנטים ריחפו בחלל האוטובוס ואני הבטתי בדרך האספלט שהבהיקה בתוך החושך מקרני אור הירח , ונבלעה לה כל העת בין גלגליו של האוטובוס.

הקשבתי למוסיקה והייתי מאושר.

היתי מאושר, כי חשבתי שדף חדש עומד להיפתח בחיי.

חשבתי לי ,שעוד כמה ימים אגיע לניו יורק, אמכור את אבני העינבר באלפי דולרים ואז אהיה איש עשיר . ידעתי שבעוד כמה ימים  אראה שוב את האישה שאהבתי ואליה התגעגעתי כל כך, את קורה גי'ן , וכיוון שיהיה לי הרבה כסף אוכל הפעם , לקחת אותה איתי  לטיול בדרום אמריקה .

הכל נראה פשוט כל כך אז...

ולא ידעתי שהענינים במציאות יתגלגלו כל כך אחרת...

ולא ידעתי שאיש בניו יורק , לא ירצה  לקנות ממני את אבני העינבר הלא מלוטשות ועל כן - כיוון שלא הייתה לי ברירה אחרת -  נאלצתי לללמוד להיות לוטש עינבר בעצמי ואחר כך גם הפכתי לצורף תכשיטים....

ולא ידעתי שסיפור אהבתי לקורה ג'ין יסתיים  כבר לאחר חדשיים ובסופו של דבר, אתקע בעיר הזאת כמעט שנה ללא כסף, ללא אהבה ,  בודד ונטוש כפי שלא הייתי מעולם.

אבל על הקורות שלי בניו יורק בפעם אחרת....

אבני עינבר מלוטשות