יש לי מינוי פרו ולכן אני רואה בדרך כלל מהם הפוסטים שאנשים קוראים אצלי.
והיום ראיתי שמישהו קרא איזה פוסט שכמעט ושכחתי שהעליתי אותו פעם. פוסט שנכתב לפני יותר משנה.
וקראתי שוב ונזכרתי. ניזכרתי היכן הייתי כשהעלתי אותו לבלוג לפני יותר משנה ,וניזכרתי היכן הייתי כשכתבתי אותו כשהייתי בן פחות מעשרים לפני שנים רבות.
וגם חשבתי לעצמי מה קרה לי מאז בשנה האחרונה...
אז הנה שוב הספור על הסנדלר שחלם חלומות תידהר. ( ובינתיים בהכנה , סיפור חדש שאני כותב היום על עיר מיסתורית שמזרקות בה הרבה) .
כשכתבתי את הסיפור הזה לא הייתי בסין, מי חשב אז ,בשנות השבעים ,שאפשר לבקר בסין? ועכשיו..... חזרתי משם רק בשבוע שעבר. לא ראיתי שם סנדלרים שחולמות חלומות תידהר אם כי ראיתי הרבה סנדלרים שחולמים חלומות של פלסטיק באורות של ניאון בוהק....
את הספור הזה כתבתי כשהייתי בן עשרים
מעשה בסנדלר אשר חלם חלומות תדהר
בתקופת שלטונו של הקיסר האחרון של השושלת הקודמת, גר בסצ'ואן סנדלר עני ושמו פוצ'י יאנג. חנותו של פוצ'י יאנג הייתה במורד השוק, ליד חומת העיר . ביום הוא היה תופר בה מנעלים לאנשים ובלילה הוא היה חולט לו כוס של תה וחולם חלומות תדהר.
יום אחד נכנס לחנותו אדם זקן גבן שהחטוטרת שלו הייתה כה גדולה עד כי הוכרח למתוח את צוארו בכרכור עקום ועיניו של הזקן היו אפלות.
פוצ'י יאנג נבהל מעט מהזקן אך שמר על קור רוחו ושאל אותו לרצונו.
הביט הזקן סביב ולאחור בפחד אותו לא הצליח להסתיר ואחר כך הוציא פיסת עור ענוגה מתיקו ואמר:
"האיש אשר שלח אותי חפץ באנפליאות, אבוא לקחתן מחר עם שקיעת החמה ובתמורה תקבל שבעים מטבעות כסף"
פו'צי יאנג השתומם. מדוע העכבר הזקן מפחד כל כך? ומה מוזר בזוג אנפילאות ? עניין משונה הוא אך שכרו רב. מוטב שלא אשאל יותר מידי שאלות.
הזקן פנה והלך לדרכו ופוצ'י יאנג התישב על שרפרפו והחל לעבוד.
באמת שהיה משהו מוזר באנפילאות האלה. פוצי' יאנג לא ראה מעולם עור כה ענוג, כה קטיפתי למגע עדין ככנף פרפר, דקיק כגליל משי.
השחיל חוט זהב במחט והנה לפתע, עייפות כבדה ירדה עליו וכבר נרדם.
ובחלומו נערה יפיפיה, עורה בהט שנהב, רגליה קטנות ועיניה מתנוצצות כזהר הברקת.
פוצ'י יאנג הביט בה כהלום קסם. מימיו לא ראה נערה יפה כל כך.
הנערה בכתה בבכי חרישי, דמעות של תכלת חרשו תלמים בלחייה.
"למה את בוכה פנינת הטוהר?"
ענתה הנערה בבכי: " איך לא אבכה ואתה תופר אנפליאות מעורי?"
נבהל פוצ'י יאנג, "הכיצד?"
הרימה הנערה קצה שלמתה והנה ערומות רגליה, אין עור על בשרה, רק בשר מדמם. אחר החלה הנערה לספר:
"בת הייתי למלך הנהר, פעם בזמן אחר וחיי עברו עלי בשיר ובמשחק. הדגיגים שברחו מהגלים שטו להם בלהקות מעלי, שיחקו עימי בתופסת. השמש הייתה מפזרת נגוהות של פז על ראשי מבעד לראי המיים השקוף, אצות הנהר היו לי לעדיים ירוקים ומעיני נבע הנהר. יום אחד נפלתי ברשתו של המבקר הקיסרי. פירפרתי, ניסיתי לצאת אך הוא הידק את הרשת סביב רגלי והיכני במקלו. לא בבשרי רצה המבקר הקיסרי, גם לא בבתולי , רק בעורי הוא חפץ, לעשות אנפילאות לפילגשו."
"ומיהו הזקן הגיבן? שאל פו'צי יאנג?
"אהה" אמרה הנערה "אין הוא אלא השליח העצוב" או אולי הדרקון? אין הוא קיים כלל". אמרה ולא פירשה וכבר התעופפה משם, התפוגגה כענן של בוקר, הותירה אחריה ריח של לוטוס.
פוצ'י יאנג התעורר בבהלה. המחט בידו הבריקה כפז ודם היה עליה. נטל את עור המשי, רץ אל הנהר וזרק אותו אל בין שיחי הבמבוק.
למחרת חזר הזקן הגיבן ובעיניו רשפי אש, הטיל אל החנות שבעים עקרבים והלך כשהוא צוחק לו בקול משונה משאיר אחריו ריח של גפרית.
איי ! זעק פו'צי יאנג, "הזהו הגורל אשר זומן לי ולמה?" נשא רגליו אל ההרים ושבעים עקרבים על גבו.
הסוחרים בשוק ראו את פוצ'י יאנג רץ ערום ברחובות וגופו להבה ירוקה בעיניו שדים.
וזהו סוף הספור. פשר איין, וכך גם החלומות. טוב היה עושה , מכל מקום, אם היה מבלה בבית התה על לילותיו במקום לחלום חלומות תדהר. ככתוב בשיר:
חלומות תדהר יחלום, ביאושו כי מר.
צפור זהב רוטטת בשקיקה, צלילים ינוע בהחבא.
אור הברקת אופף את החנות האפלולית...
עיני החולם אך שווא הן.
עלי ענבר צפים על פני הנהר
יחוש עצמו בודד
שמרתי הזיקנה ברוכה
ראיתי חן של בדולח
צללה נפשי אל ייון טירוף.
זכרונותי שלווה יבזיקו.
דבר אין זולת אהבה
אין לה תחליף
אך הגורל אכזר הוא.
ככה כתבתי כשהייתי בן עשרים
עוד ספור סיני שנכתב באותה תקופה – מעשה בלי וואנג והשמש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
