טנגו אחר

ג'ינג'ר בלי פרד

קראו לה ג'ינג'ר. כמו השחקנית הרקדנית ההיא מהסרטים של הוליווד, ג'ינג'ר רוג'רס, שהייתה רוקדת יפה כל כך עם פרד אסטר.  לא הסתדר לי השם הזה -  שיש בו זוהר הוליוודי של פנטסיה -  עם האישה העצובה ההיא מהכפר הנידח בפרובינציה ,עמוק  עמוק במה שנקרא בצרפת" La France Profonde. " אותה צרפת נידחת, נשכחת וקרתנית , שתמיד רוצים לשכוח שהיא קיימת.

אמא שלה קראה לה ג'ינג'ר כי בדיוק לפני שהיא נולדה, היא נסעה לפריס, בפעם הראשונה בחייה , ושם היא ראתה סרט של ג'ינג'ר ופרד. כשהיא חזרה לכפר, היא החליטה לקרוא לבת שלה בשם ג'ינג'ר. אולי היא חשבה שיום אחד גם היא תהיה שחקנית  ואולי היא צדקה, יום אחד, ג'ינג'ר באמת מצאה לה סרט שבו  יכלה להפליג במרחבי הפנטסיות שלה...סרט שבו היא הייתה יכולה להיות השחקנית הראשית.

כשג'ינג'ר הייתה בת שבע עשרה. נערה קטנטונת שמנמונת עם חזה רב מימדים שכולם לעגו לה ושבקושי סיימה בית ספר יסודי, השיאו אותה הוריה לבנו של הקצב בכפר. ג'ינג'ר שנאה אותו כל חייה. איש אטום, רע לב, שבגד בה כל הזמן וגם הרביץ לה והיא אף פעם לא אהבה אותו וכשהוא היה שוכב איתה היא ממש סבלה, מזל שזה היה קורה לעיתים רחוקות כל כך. כל החיים היא חשבה שסקס זה דבר מגעיל ולא הבינה למה אנשים עושים מזה כזה עיניין.

חייה של ג'ינג'ר היו עגומים, עלובים, נולדו לה שני בנים אבל הקשר איתם לא היה אף פעם טוב במיוחד . הם היו יותר מידי דומים לאבא שלהם ויום אחד, כשהייתה בת 48 גי'נג'ר התגרשה מבעלה או אולי יהיה נכון לומר, שבעלה התגרש ממנה, כי ג'ינג'ר אף פעם לא החליטה  בעצמה על שום דבר. תמיד החליטו בשבילה. תמיד היא נתנה לחיים לקחת אותה לאן שהוא. אף פעם לא הייתה לה ממש שליטה על חייה.

 ואז יום אחד, כשג'נג'ר כבר הייתה בת 51, היא גילתה את האינטרנט ואת עולם הצ'אטים,

וביום הזה חייה השתנו לתמיד.

ג'ינג'ר גילתה שיש לה כושר ביטוי, שהיא יודעת לכתוב, שהמחשבות שחולפות בראשה מענינות אנשים אחרים,שהיא אולי לא כזה אפס מאופס חסר חשיבות, כמו שהיא חשבה כל החיים.

וג'ינג'ר גילתה את עולם המין: אנשים זרים שלא הכירה, שלא היו להם פנים, דיברו איתה על מחוזות נפש ניסתרים. דיברו איתה על המיניות שלה, על מחשבות  חבויות שלא העיזה לגלות אותן לאיש. מחשבות שאף פעם היא לא ידעה ,שהן בכלל קיימות בתוכה.  ג'ינג'ר סיפרה לאנשים הזרים האלה על פנטסיות שלה. יום אחד היא גילתה, שכשהיא משוחחת עם האנשים האלה שמאחורי המסך , ירכיה רטובות, ואז היא התחילה גם  לאונן. בגיל 51 ג'ינג'ר, למדה לאונן בפעם הראשונה ומאז היא לא הפסיקה והריגוש רק גבר והתעצם.

כשגיליתי את ג'ינג'ר בצאט, זה היה שמונה חדשים אחרי שהיא התחילה לצ'טט עם אנשים.

בשמונת החדשים האלה ג'ינג'ר הספיקה לשכב עם ארבעים  גברים ואם זה היה תלוי בה, היא הייתה מוכנה לשכב גם עם  ארבע מאות. כל גבר שהיה מוכן לשכב איתה היא היתה נפגשת איתו. היו ימים – כך היא סיפרה לי – שהיא נפגשה עם שני גברים שונים ועם שניהם בפעם הראשונה. כולם זרים שפגשה באינטרנט. צעירים, מבוגרים, נשואים רווקים. אנשים טובים, כך היא הגדירה אותם.....

נסעתי לפגוש את ג'ינג'ר בכפר הנידח שלה. ג'ינג'ר פתחה לי את הדלת בכותונת דקה כשעיניה קשורות. דקה אחרי זה כבר הייתי בתוכה בפרץ של תשוקה נואשת. ג'ינגר הייתה קטנטונת אולי מטר וחצי והיה לה את החזה הכי ענק שראיתי בחיים. כאלו הייתה רק זוג שדיים מהלכות. שדיים ענקיות ללא כל פרופורציה לגוף שלה ולרגליה הדקות. היה לה שיער בלונדי ועיניים כחולות מימיות והיה לה חיוך מלא חום של אישה אמיתית.

אין לי הרבה זכרונות מהרגעים האלה שבהם התעלסנו באהבים. אני זוכר רק, שברגע מסויים הבטתי בעיניים הטובות האלה  והרגשתי שיש בה בג'ינג'ר  משהו כל כך אימהי וחם, ויחד עם זאת הייתה בהן אפילה, איזה נצנוץ של שד זדוני, שיש בו להבות של הר געש העומד להתפרץ כל רגע.  אני זוכר שאמרתי לה – " יש בך משהו ג'ינג'ר, איני יודע להגדיר מהו, אבל אני מרגיש שאת היא האישה שחיפשתי תמיד, שאת היא האישה, החברה שהייתי רוצה  למצוא" אני זוכר שאמרתי לה את המילים האלה ואני יודע שבאמת התכוונתי לומר אותם, אני יודע שכך חשבתי ואולי באמת, אלמלא גי'נג'ר גרה רחוק כל כך, אולי באמת היא הייתה הופכת להיות החברה והמאהבת ...

איני זוכר את ריגעי הסער והתשוקה שהיו באותו יום אבל אני זוכר את השיחה הארוכה שניהלנו במשך שעות ארוכות . ג'ינגר סיפרה לי על חייה, ואני הקשבתי והקשבתי. מעטים האנשים בחיי, שהצליחו לעורר בי כל כך הרבה רצון להקשבה.

ג'ינג'ר סיפרה לי  על חייה, על האנשים שבכפר, על  האנשים שהכירה באינטרנט. עם רובם נפגשה ושכבה רק פעם אחת. היה איזה מישהו, גבר נשוי שגר בצפון צרפת איתו נפגשה ארבע פעמים. ג'ינג'ר אמרה שאולי הוא יעזוב את אשתו ויבוא לחיות איתה בכפר אבל אני ידעתי – מספיק היה לקרוא את מבטה הספקני – שזה לא יקרה. ידעתי שהיא רק אומרת את המילים האלה, מנסה להאמין בהן אבל יודעת שזו סתם אשליה.

היו לג'ינג'ר שני בנים. את הבן הצעיר היא לא ראתה כבר עשר שנים כי הוא נסע לגור לניו יורק והיא לא קיבלה ממנו אף פעם  מכתבים או שיחות טלפון . הבן השני, גר עדיין באותו כפר אבל לא היה כל הבדל בינו לבין אחיו . גם איתו לא היה כמעט כל קשר.

"אתה יכול לתאר לך"  אמרה לי ג'ינג'ר,  כל יום הוא עובר ליד הבית שלי, עם המכונית שלו, בדרך מהבית שלו לעבודה, ואף פעם הוא אפילו לא טורח לבקר אותי לשאול לשלומי" חצי שנה שהם לא דיברו, מאז שפעם אחת הבן שלה מצא קונדום משומש בפח האשפה, השתולל מכעס, ואמר לה שהיא זונה חסרת בושה, אבל גם קודם לכן, הם לא ממש דיברו.

"כל מה שיש לי הם האנשים האלה מהאיטרנט. הנה תראה, הם אפילו כותבים לי גלויות כל כך יפות...." וג'ינגר הוציאה מהארון ערימה של גלויות והראיתה לי אותן. גלויות מכל מיני מקומות בצרפת ואפילו מחוץ לארץ ששלחו לה מאהבים אלמונים. כמה שורות סתמיות, מילים משורבטות שאין בהן השקעה רבה. ניכר היה שהאנשים האלה לא ממש ניסו להגיד לה משהו באמת.

"גם אתה תשלח לי גלויה, מפריס או מהארץ שלך כאשר תחזור?" אמרה לי ג'ינג'ר בעצב ואחר כך ליטפה קלות את הגלויות ונישקה אותן ברוך....

ג'ינג'ר דיברה ודיברה ואני הקשבתי והתבוננתי כל העת בעיניה העצובות. אחר כך הזמנתי אותה לארוחה. הייתה בכפר מסעדה של שף ידוע שהיו לה אפילו שני כוכבים במישלן. לג'ינג'ר לא היה אף פעם מספיק כסף ללכת לאכול שם. רציתי להזמין אותה למסעדה ההיא, אבל ג'ינג'ר התביישה להראות בחברת גבר לא מוכר.

אז נסענו למקום אחר מחוץ לכפר, ועד שהגענ,ו השעה כבר הייתה מאוחרת. באיזורים הכפרים של צרפת אי אפשר למצוא מקום פתוח לאכול בו אחרי השעה אחת וחצי בצהריים ובסופו של דבר אכלנו, רק סנדויץ וכוס קפה בתחנת דלק.

החזרתי את גיינג'ר לבית שלה.  שכבנו פעם נוספת ובעיקר התחבקנו שעה ארוכה. כשלבשתי את מכנסי, נפל לי פתאום הכפתור, וג'ינגר לבשה את משקפי הקריאה שלה ותפרה לי את הכפתור והיא נראתה פתאום כסבתא חביבה וטובה. כל כך אחרת מחתולת המין הסוערת שהייתה עימי במיטה רק לפני כמה רגעים.

כשנפרדנו בדלת התחבקנו שוב וג'ינג'ר אמרה לי בעיניים דומעות

"תודה. תודה שהקשבת לי ואם תוכל, תשלח לי גלויה יום אחד. ככה אוכל לזכור תמיד את היום המופלא הזה איתך".

לא שלחתי גלויה.

אני יודע. זה היה אגואיסטי מצידי 

ואולי לא...

ואולי לא שלחתי גלויה כי רציתי שתזכור אותי כמישהו אמיתי. מישהו שדר במחוזות הזכרון ולא מישהו שמשאיר אחריו כמה מילים בנאליות של "היי ושלום".

אני יודע  שהיא לא שכחה אותי – למרות שלא שלחתי גלויה - פעם אחת אחרי שנתיים בערך, הייתי בצרפת ושוחחתי איתה שוב בטלפון.  ג ינג'ר שמחה כל כך  לדבר עימי וקבענו אפילו להיפגש שוב אבל זה לא יצא. משהו קרה והייתי צריך להקדים את טיסתי.

אבל אני  עדיין זוכר אותה את ג'ינג'ר.

עדיין אני רוקד עימה בדמיוני. מביט בעיניה הטובות. מלטף את שדיה ומתכנס מחדש בין זרועותיה החמות. מתחבק עימה בנישמתי ומקווה להישאר שם תמיד.