טנגו אחר

האישה הבודדה בחוף הים

ראיתי אותה כמה פעמים, בחוף ההוא שאליו אני נוהג ללכת עם ילדי.

אישה זקנה, בת שישים בערך, ואולי אפילו יותר. אישה רזה, שיערה שחור עם הרבה כתמים לבנים, תלתלים שגולשים על כתפיה הצנומות.  הולכת שוב ושוב על החוף בבגד ים מהוה, לעיתים בשמלה קרועה, שקית ניילון של סופר בידה.  אף פעם לא מדברת עם  אנשים אחרים בחוף . לעיתים נדמה שהיא ממלמלת משהו לעצמה. פעם אחת ראיתי אותה נכנסת למיים בשמלתה הקרועה ואז היא החלה להסתבן להפשיל את שולי הבד ולסבן את רגליה, את ערוותה, את שדיה, לא היה לה בגד ים, מתחת לשמלה, והיא התרחצה לה בתוך הים ולא היה אכפת לה מה קורה מסביב.

לפני כמה ימים ראיתי אותה שוב. ישבתי על כסא נוח, קורא בספר, ואז פתאום היא התקרבה אלינו בהילוכה המוזר, נעמדה כמה מטרים לידינו, והביטה שעה ארוכה אל הים אל הגלים. הסתכלתי בה מאחור, בעורה הלבן המקומט , בזרועותיה, ברגליה הרזות שצורתן, כבר מעוותת מעט, ונימים כחולים אדומים רבים שזורים בהן.

השמש כבר החלה לשקוע, כדור כתום גדול ריצד לו מעל הגלים והאישה הוציאה פתאום את שמלתה הקרועה משקית הניילון ולבשה אותה על בגד הים הרטוב. לאחר מכן אט אט, כשהיא עומדת כל העת, היא הפשילה את ידה מתחת לשמלה והורידה את תחתוני בגד הים, ואחר כך גם את החזייה וכך היא נשארה עוד כמה דקות, בשמלה קרועה, ללא תחתונים ללא חזיה ופניה מול הגלים.

כל אותה העת התבוננתי בה מאחור, פתאום היא נראתה לי כמעט יפה, כמעט סקסית ואז לפתע, אולי בגלל שהאשה הרגישה במבטי, היא הפנתה את ראשה אלי והביטה בי בזוג עיניים שחורות עצובות. הביטה בי במבט נואש ולא אמרה דבר . ואני הבטתי חזרה בעיניים הגדולות האלה שהיו כל כך מוזרות והרגשתי שהמבט הנואש הזה שואב אותי לתוכו, שהמבט הזה אומר לי – "בוא! בוא אלי!בוא היכנס לתוך נפשי!"

והמבט שאב אותי ואני הסתכלתי הצידה, כדי לראות אם בתי שישבה לידי, שמה לב שאני מתבונן באישה, אבל בתי הייתה שקועה בשינת עילפון על כסא הנוח ,  מתמכרת לקרני שמש אחרונות ולא ראתה דבר. כשהחזרתי את המבט  אל האישה  היא כבר הסתכלה לכוון אחר.

ולרגע הרגשתי תשוקה מטורפת, עזה, חזקה כל כך, וחזרתי בדמיוני אל המבט הזה שכבר אבד, ודימיינתי שילדי  אינם לצידי, ושאיש בחוף הים לא מכיר אותי ולא מסתכל עלי, ורק אני והאישה על החוף לבדנו, והאישה הזאת מסתכלת בי במבטה העצוב הנואש,  ואני נשאב לתוך מבטה ואחר כך פשוט קם ומתקרב אליה ומחבק אותה ואחר כך חודר אליה באחת בלי מילים....

כך הרגשתי באותו רגע.  הרגשתי בכל ישותי את המבט העמוק הזה הנואש של האישה ההיא שאולי הייתה חסרת בית ואולי לא היתה מטורפת בכלל, אבל המבט הזה היה כל כך עצוב, וכל כך מוזר, וכל כך חזק ואני ידעתי שכשהיא הסתכלה  אלי במבט הזה היא אמרה  לי: "כן,  אני אישה, בוא, קח אותי , נפשי פרושה לפניך, אני רוצה שתהיה איתי עכשיו."

הרגשתי תשוקה אל האישה הזו, והמחשבה הזו הבהילה אותי מעט, והמשכתי להתבונן בה מאחור אבל האישה שוב לא   הפנתה את ראשה ורק התבוננה אל הים, נועצת את מבטה באופק הרחוק, בדמדומי הערב, בריצודים האחרונים של אור שמש אדמדם שפיזזו להם  בין אדוות הגלים. עד שכדור השמש הכתום שקע לו במיים והשאיר אחריו, אור רך חסר ברק, צללים אפורים ותחושה עגמומית של עצב וריקנות בלב, ואז היא אספה את שקית הניילון שלה והתרחקה אט אט ממני, ושוב לא היסבה את מבטה לאחור,  ושוב לא היסבה את מבטה לאחור .

 וכך היא פסעה לה בצעדים קטנים על החול ,  ניכנסה אל הים הקר  בבגדיה, והמשיכה ללכת כך בתוך המיים עד שנעלמה בין הגלים...