פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום
היום יפנה, השמש יבוא ויפנה,
נבואה שעריך,
אנא אל נא,
שא נא,
סלח נא,
מחל נא,
חמול נא,
רחם נא,
כפר נא,
כבוש חטא ועוון.
איך פותחים שער בעת נעילת שער?
איך פותחים את שערי הקשב שלי
איך פותחים שערי קשב של אחרים?
איך לומדים להקשיב לקול הפנימי שלי?
יום כיפור של סערות
של חשבון נפש
של בילבול
לא הצלחתי לסדר את המחשבות שלי היום
אולי בימים הבאים
אולי אף פעם לא אצליח
בבית הכנסת בו התפללתי השנה
לא אהבתי את התפילה
התגעגעתי לבתי כנסת אחרים שהכרתי
בבואנוס איירס
בניו יורק
ואולי נפשי הייתה מסוכסכת מידי עם עצמי
ולא יכולתי למצוא את השקט
ולשמוע את התפילה שבלב
נזכרתי בטקסט אחר שכתבתי פעם- לפני כמה חדשים - על קהילת ישורון בניו יורק
ועל רב מופלא, הרב מרשל מאיר ששינה את חייהם של כל כך הרבה אנשים.
איש שהיה בו כל כך הרבה אור.
וחזרתי למילים שכתבתי בסוף הטקסט ההוא
מילים שמתאימות למה שאני מרגיש גם היום
ועל כן אני מביא אותם שוב
ביום כיפורים
בעת נעילת שער
ופתיחת שערים חדשים
אני חושב, שאסור, אסור לאבד את התקווה אסור להתייאש כי, באיזה שהוא מקום, התשובה קיימת, היכן שהוא, הדרך אל האור נמצאת. רק צריך לחפש אותה כי היא קיימת. היא קיימת תמיד ולכן אסור, אסור לאבד לעולם את הרצון לעשות זאת , אסור לנטוש את האמונה, את האמונה שניתן לעשות שינוי בחיים. ואני קורא את המילה שכתבתי שוב ושוב "אסור", ואיני אוהב את המילה הזו, יש בה משהו שלילי, במילה "אסור", משהו שהוא כובל שמעיק כשרשרת כבדה אבל אין בעברית מילה אחרת מתאימה יותר, ואולי דווקא המילה הזו מתאימה, כי יש בה אולי רמז, שכדי שלא נאבד את התקווה, אולי באמת יש איזה שהם דברים שצריכים להיות מוצקים כשלשלת פלדה, שצריכים להיות קבועים בתוך ליבנו, חזקים ובלתי ניתנים לשבירה וכיוון שהם כאלה, הם לא יתירו לנו לעולם להיסחף באופן טוטאלי אל מצב שהוא מצב של אבדון ושל חוסר תקווה, ואם האזיקים האלה לא קיימים בתוך הגרעין הפנימי שלנו, אם הם לא שם, אולי, אולי באמת, המצב שלנו נואש וחסר סיכוי.
אני רוצה להמשיך להאמין שלמרות הכל, בכל אדם, תמיד, תמיד קיים הגרעין המוצק הזה שלא ייתן לו לטבוע לגמרי.
אני ממשיך להאמין שכל אחד יכול למצוא את הדרך אל האור.
שכל אחד יכול לעשות זאת
אם רק ירצה.
וזה הטקסט המלא על הרב מרשל מאייר שכתבתי אז לאחר ליל שישי של אור בקהילת ישורון בניו יורק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
