טנגו אחר

את הספור הזה פרסמתי לפני כשנה.

היו לו מעט קוראים, אם כי כמעט כל הקוראות והקוראים שמלוים אותי תמיד, קראו שם והגיבו..

היום, בעקבות תגובה חדשה, של מישהי, שקוראת הרבה בבלוג שלי לאחרונה, קראתי אותו שוב

ונזכרתי בו.

ואהבתי את הספור, הזכרון, הקצר הזה על איש עצוב שחי פעם בירושלים....

בימים אלה אני מנסה לכתוב משהו אחר

משהו שאני מסתבך בו, מסתבך והולך ( כמו בשיר של נתן זך) ועדיין לא סיימתי, וגם אם אסיים לא בטוח שאפרסם.

אז בינתיים הינה שוב אחד הספורים היפיה שכתבתי ( לפחות בעיני).

מקס - עושה שלום העולם

 אני זוכר אותו עומד בפינת הרחובות בן יהודה והמלך ג'ורג' בירושלים. בדרך כלל הוא היה עומד שם בלילות, כאשר הרחובות כבר כמעט ריקים ,  מחזיק חוברות שהדפיס ובהם  טקסטים שכתב ושירים מבולבלים בעברית מליצית או בגרמנית . אדם זקן - בתקופה ההיא, זה היה בסוף שנות השבעים ,  הוא היה בן יותר משישים -  פנים עגולות חייכניות עם עינים כחולות של ילד, מעיל מרופט ששרווליו ארוכים מידי,  מבטא יקי וצרורות של משפטים מהירים שהיו כמעט תמיד בחרוזים.

למי שנתן לו תשומת לב הוא היה נותן את כרטיס הביקור שלו שעליו היה כתוב:

"מקס (איני זוכר את שם משפחתו)  עושה שלום העולם.

באותה תקופה, לאחר מלחמת יום כיפור, היה כאלו שקט יחסי בגבולות אבל מקס היה מודאג מאוד. הוא כבר היה בספור הזה, באושויץ. הוא מכיר את כל הצוררים האלה ששואפים להרוג את ישראל, להשמיד אותה מהעולם אבל כל מה שצריך לעשות זה לדבר יפה, "אלהים ברא את כולם בצלם אנוש," ומקס היה מוכן לארגן מפגשים כאלה עם הערבים.  "אם רק נדבר איתם", היה אומר, "יבוא השלום. אחרת תהיה אושויץ שניה. כל מה שצריך זה לדבר...."

" מה אתה מספר הלילה" היו סונטים בו הצ'חצ'חים הירושלמים הצעירים בלילות ברחוב המלך ג'ורג'. "עזוב אותך משטויות מקס. רוצה לבוא איתנו לתפוס חתיכות?" ומקס היה מביט בהם בעיני הילד הכחולות שלו, מושיט לעברם את כרטיסי הביקור שלו ואת הקונטרסים שכתב והם היו צוחקים צחוק רע וחוטפים לו את הכרטיסים ואומרים: "אז מה מקס? נעשה שלום הלילה? רוצה לבוא לעיר העתיקה. אולי נאכל אבטיח בשער שכם ביחד?"  ומקס היה רודף אחריהם וכושל ומסתבך שולי מעילו הארוך ומתחיל לבכות פתאום וממלמל לעצמו, "הפושתקים האלה, וילדה חייס, יותר גרועים מהנאצים.... "