טנגו אחר

עוד סיכום ביניים, מיניות, הסרת מסכות – אחרי שנה, פוסט דכאוני? פוסט של תקווה?

לפני שנה עשיתי סיכום ביניים. כתבתי שם כמה דברים. בחנתי את הקורות אותי בשנה הקודמת. תהיתי אם אמשיך לכתוב בבלוג שלי. התחלתי שנת למודים אינטנסיבית וחשבתי  אז ובצדק, שאם אכתוב בבלוג, אתקשה להתמקד בכתיבה האקדמית שנדרשה ממני.

הרגשתי גם באותו זמן , שהבלוג מביא אותי לדרך ללא מוצא.

כמה ימים אחר כך, למרות כל ההחלטות שקיבלתי להוריד את מינון הכתיבה בבלוג, כתבתי הספור טראנס בבהאיה אני חושב שהספור הזה הוא מהטובים שכתבתי,  והבלוג שלי המשיך להתקיים ומאז כתבתי כל כך הרבה ספורים ומחשבות...

אבל אני רוצה לחזור שוב למילים שכתבתי אז, תוך התבוננות בשירים של המשורר הברזילאי קרלוס דרומונד דה אנדרדה.

 וכך בין השאר כתבתי אז, לפני שנה:

"אם הייתי יכול לכתוב בכמה שורות משהו על עצמי, על הבשר הערום של הנפש שלי, על מה שאני מחפש, על מה שאני מחפש ולא מוצא. אני חושב שהייתי רוצה לכתוב את השורות האלה. על הכמיהה המיסטית למשהו שמעבר, על הכאב בהכרה שאולי הרעב הזה אף פעם לא יבוא לידי סיפוקו, הייתי כותב את מילותיו של קרלוס דרומונד דה אנדרדה:

הריצפה היא מיטה

קרלוס דרומונד דה אנדרדה

הבשר העצוב לאחר החדירה

לאחר השישים – ותשע הבשר עצוב.

זה חספוסו של חול או תענוג?

האם לא נותר עוד דבר לאחר רעד זה?

רק לצפות לעוית נוספת, לתענוג נוסף

כמה עמוק למראית עיין,

אך כה רדוד בחישמולו של הרגע?

כבר נמסה האורגזמה בזיכרון

והנוזל הדביק מנוקז אט אט מחייך

והריצפה היא מיטה לאהבה דחופה,

אהבה שאינה מחכה כדי ללכת למיטה

על שטיח או על רצפה קשה,

אנשים יוצרים בין גוף ומשנהו קשר רטוב

וכדי לנוח מן האהבה, הולכים למיטה.

דלתו האחרת של התענוג

 קרלוס דרומונד דה אנדרדה

דלתו האחרת של התענוג,

דלת עליה דופקים ברכות ,

 הזמנתה היא תענוג פצוע-אש

 ועם זאת, תענוג רב עוד יותר.

 האהבה אינה מושלמת

אם אין יודעים דברים שרק האהבה יכולה להמציאם.

 היא מחפשת את המבוא הצר של החדרון

 מקום אליו האור אינו מגיע,

ומגיע הלהט הבלתי נסבל,

רעב נושך של הכרות באמצעות התענוג

עברה שנה מאז קראתי את המילים האלה של המשורר .

קוראים בבלוג שלי שלחו לי אז תגובות אמפטיות, איחלו לי שאמצא את אשר אני מחפש

ושהשנה הבאה תהיה שנה של צמיחה. שהשנה הבאה תהיה שנה של אהבה...

והשנה ההיא הסתיימה.

במהלך השנה ההיא הייתי בדיוק במקומות האלה עליהם מדבר המשורר ואפילו רחוק יותר . בעוצמה, באינטנסיביות, וברוח תזזית סוערת טראגית , בעויתות של אושר ובתהומות של עצב עמוק. שנה שהייתה מהרבה בחינות, השנה הסוערת ביותר בחיי .

אבל כשאני קורא בבלוג את מה שכתבתי לפני שנה

כשאני חושב איפה הייתי אז, מה עבר עלי והיכן אני נמצא היום, אני מגיע למסקנה העגומה

ששוב חזרתי לאותו מקום עצוב וריק.

שוב חזרתי לאותה נקודת מוצא. למרות כל מה שעבר עלי, אחרי שהייתי במקום שחשבתי שהוא גן  עדן ואחר כך נפלתי ממנו למקום שהוא די דומה לגיהנום....

 ההבדל הוא רק בתובנות שרק התחזקו להן מאז

שהכל כל כך חסר תכלית

שלעולם לא אגיע לאן שאני רוצה להגיע

כי המקום הזה אינו קיים

ושהחיים שלי הם רק מסע אין סופי של חתול הכלוא בתוך כלוב

ובמקום לשבור את סורגי הכלוב ולצאת

הוא רק מסתובב כל העת במעגלים

והולך אחרי זנבו.

מבין  אמנם טוב יותר

מה מצבו

אבל במקום לעשות מעשה

הוא  רק ממשיך

לילל...

אבל

אבל, בעצם,

זה לא בדיוק כך

יש קרניים שמפציעות מעבר לעבים השחורים

ויש באופק  שמש גדולה זוהרת שזורחת שם בשבילי

וזה תלוי רק בי אם אדע

לקחת את הקרניים הטובות האלה

ולהיות במקום אחר

במקום שהוא באמת אמיתי...

היום אני יודע שזה בידי...

אבל האם אני רוצה?

או שאני עדיין מעדיף לברוח אל רצפת הבשר העצוב

פותח "דלת אל התענוג"

וסוגר אותה בפני האהבה

האהבה שלי

לעצמי....