טנגו אחר

מרק אפונה ודולפינים מקפצים בים

בארוחת הצהריים על שולחנה של אימי, אכלנו מרק אפונה. מרק אפונה עם קרוטונים.

גילגלתי תחת לשוני את המירקם הקטיפתי הירוק ופתאום נזכרתי במרק אפונה שאכלתי פעם.  פעם לפני שנים רבות כל כך.... הזיכרון הקולינרי הראשון שיש לי  ואחד הזכרונות המוקדמים בחיי בכלל. כמו בספר של מרסל פרוסט "בחיפוש אחרי הזמן האבוד", גם אני כמוהו   - שריחן וטעמן של עוגיות המדלן שאכל - נשאו אותו הרחק אל העבר, אל ימי קייץ קדומים בילדותו, כך אני נזכרתי באותו יום,  היום שבו אכלתי מרק אפונה בחדר אוכל קטן של ספינת משא ישראלית שעגנה בנמל חיפה, ואני רק  בן חמש.

כמה דקות קודם לכן, נפרדתי מאבי. אני עדיין זוכר אותו עומד על המזח בנמל חיפה. עומד כך זקוף ומסתכל לעברי. אני זוכר שהוא לבש סוודר ירקרק אבל את פניו באותו יום איני זוכר. רק את דמותו הניצבת לה על המזח אני זוכר, ואלו הפנים שלו  באותו הבהוב של זכרון  , הם הפנים שלו, כפי שהיה לפני מותו. הפנים שלו שנמצאים שם תמיד בתמונה שנמצאת על המזנון בסלון בביתה של אימי.

 נפנפתי בידי לשלום לאבא ובכיתי קצת ואחר כך הלכנו לאכול בחדר האוכל הקטן של האניה,  שם הגישו מרק אפונה חם ומהביל וקרוטונים כאלה ביתיים, שרופים מעט, כמעט שחורים, שאת טעמם אני זוכר עד היום.

הייתי בן חמש ואבי, שהיה פקיד בכיר מאוד במשרד המסחר, קיבל מילגת למודים להרוורד בבוסטון.  באותה תקופה לא שילמו הוצאות נסיעה למשפחה ולכן הוא נסע לבד עם אחותי הקטנה ,שהייתה בת פחות משנתיים , ולא היה צריך לשלם הרבה עבורה,  ואלו אימי ואני נסענו באנית  משא . האנייה הביאה חיטה מארה"ב לישראל  ומי שחכר אותה הייתה מדינת ישראל ולכן למשרד המסחר היו זכויות הפלגה באניה וכך הצליח אבי,  לסדר לאמי ולי נסיעה באותה אניה  ואפילו קיבלנו חדר משלנו שהיה ליד החדר  של  רב החובל.

ניזכרתי באותה הפלגה, באותם זכרונות ראשונים משחר חיי , וסיפרתי לאימי את זכרונותי. סיפרתי לה שאני זוכר שהיה באניה מלח שקרו לו מקס ושהיה לוקח אותי לחדרו ומנגן בגיטרה.  ובאניה הזו היו מקרינים  לפעמים סרטים ישנים ואני אפילו זוכר סרט אחד, קומדיה זולה בשחור לבן ויש לי עדיין הבהוב של תמונה  -  איש זועק שנמצא במטוס קטן וגופו כלפי מטה והוא צועק ומפחד ליפול.

ואני גם זוכר בוקר אחד שבו התעוררתי ומולנו היו רכסים כחולים בין ערפילים ואמא שלי אמרה לי, "הנה מיצרי גיברלטר".

ופעם אחת ראינו להקת דולפינים שקיפצה בים. עשרות דולפינים שלוו את האניה במשך דקות ארוכות.

ובוקר אחד , אחרי כשלושה שבועות, הגענו לאמריקה. אני זוכר עדיין -  כאלו היה זה אתמול -  את חופי אמריקה המתקרבים, את נצנוצי האורות בבתים בשעת הבוקר המוקדמת , שעה שבין בין חושך לזריחה. אחר כך נסענו ביבשה ואני זוכר שנראה לי משונה כל כך שכל הבתים מעץ.

"כן", אמרה לי אמי, "המקום שהגענו אליו היה ברידג'פורט קונטינקט, מי בכלל שמע על המקום הזה? מי בכלל נכנס לאמריקה דווקא בנמל הזה?"

ואמא שלי הזכירה לי פרטים מאותה נסיעה, דברים שלא זכרתי, וגם הסבירה לי איך התגלגלנו לאותה אניה וסיפרה לי שהקפיטן היה איש אנטיפטי נורא והוא גם היה יושב האיגוד הבילנאומי של קוסמים חובבים.

והיו עוד שני ילדים באניה, בנים של אחד הקצינים והיינו משחקים הרבה אני והם. אמי  פחדה במהלך כל ההפלגה שאפול לים , כי באנייה  -  כיוון שהייתה  זו אניית משא -  לא היו  בה מעקות בטיחות .  באניה הזו התחלתי לצייר . דווקא באניה  התחלתי לצייר . עד אז סירבתי בעקשנות לצייר ותמיד היה תיק הציורים  שלי - שהגננת הייתה שולחת להורים מהגן - ריק.

אבל אני  לא זכרתי את כל הדברים האלה

רק זכרתי את המלח מקס והגיטרה שלו

ואת האיש בסרט שראשו מטה ועוד מעט הוא יפול מהמטוס

ואת הדולפינים שקיפצו בים

ואת מיצרי גיברלטר

ואת החופים של אמריקה בשעת בוקר מוקדמת

ואת מרק האפונה

ואת אבי הניצב במזח לבוש סוודר ירוק

ונפרד ממני במבט עצוב...

הזכרון הויזואלי הברור הראשון שיש לי מאבא

אבא נפרד ממני לשלום במזח ופניו העצובות הם פניו כפי שהיו לפני מותו.