רכבות
לאישתי, רעייתי לשעבר, שכבר איננה איתי, וגם לאנשים אחרים שגם הם כבר אינם עימי.
קשרים בין אנשים, קשרי זוגיות, אהבה, חברות, ידידות, זה משהו שברירי כל כך....הליכה מתמדת על קרח דק....תמיד דורכים במזיד או בשגגה על ביצים שנשברות...
אנשים שפתאום מתחברים זה לזה , הם כמו שתי רכבות שיוצאות מתחנת הרכבת באותו זמן. כל רכבת נוסעת על מסילה אחרת, לכל רכבת יש קטר אחר ונהג קטר אחר.
שתי הרכבות עוזבות את התחנה ומתחילות להאיץ.
במשך זמן מה שתי הרכבות נוסעות באותה מהירות ואז הן נוסעות במקביל זו לזו.
באחד הקרונות עומד אדם ומביט מהחלון החוצה, אל הרכבת השניה
גם ברכבת השניה עומד אדם ומביט מהחלון החוצה, אל הרכבת שנוסעת במקביל.
שני האנשים רואים זה את זה. הרכבות נוסעות באותה מהירות ושני הקרונות בהם הם נמצאים , קרובים מאוד. כמעט אפשר להושיט יד ולגעת בקרון שממול.
פתאום הם רואים אחד את השני וומביטים כל זה אל זה בפליאה, בהתפעמות מסויימת, אולי אפילו בחדווה.
הם בוחנים זה את זה בחיוך והרכבות ממשיכות לנסוע באותה מהירות, והם יכולים להעמיק את מבטם ולהמשיך להסתכל זה אל זה.
כיוון שהם מתבוננים החוצה מהחלון, כשהם מסתכלים לעבר האיש שממול הם רואים רק אותו ואת חיוכו ומבט עיניו אבל אם ירצו ויתאמצו הם יכולים לראות גם את הקרון בו הוא נמצא. הם יכולים לראות כמעט את כל הקרון של האחר אבל לא את הכל. הם לא יוכלו אף פעם לראות מה צבע נעליו של האיש שממול או מה תבנית גבו אבל הם יכולים לראות את רוב המושבים שבקרון השני. הם אפילו יכולים לראות את הנוסעים האחרים שנמצאים בקרון בו הם מתבוננים. אם ימקדו את מבטם הם יוכלו גם לראות פרטים רבים ואפילו פרטים קטנים מאוד כמו למשל את הצבע של המדפים שעליהם שמים את המזוודות, את הטבעות הכחולות של עשן הסיגריות שבקרון ואולי אפילו הם יוכלו להריח את ריחות הקרון שממול.
ככל שיתבוננו יותר כך נראה להם שהם מכירים את הקרון של האיש השני. ייתכן אפילו שהם כבר מכירים אותו יותר מהקרון בו הם נמצאים בעצמם, כיוון שהם מתבוננים החוצה אל הקרון השני , כיוון שזה כל כך חדש וראשוני, הםא עושים זאת בהתלהבות ובדרך כלל הם מתבוננים באחר בכזה עניין שהם שוכחים לפעמים להביט פנימה אל תוך הקרון שלהם.
שני האנשים מחייכים זה אל זה. נעים שמישהו מביט בנו ונעים שמישהו בוחן בקפידה את תמונת עולמנו הפנימי , רואה את הקרון שלנו, רואה הכל או רואה כמעט הכל ועדיין מחליט שהוא רוצה להמשיך להיות שם ולהמשיך להתבונן עוד ועוד.
אבל תחושת היחד הזו. תחושת הבטחון, התחושה שאיננו לבד ושאנחנו ביחד, לא נמשכת לנצח. יום אחד, לא ברור למה, לא ברור מתי, הרכבות מתחילות לנסוע במהירות אחרת.
אחד הקטרים נוסע מהר יותר.
בהתחלה הפער במהירויות קטן אבל יש רגע שבו ההרמוניה מופרת, משהו קורה
החלונות כבר לא נמצאים בדיוק סימטרי זה מול זה. שני האנשים עדיין יכולים לחייך זה אל זה, עדיין יכולים להפריח ביניהם נשיקות באויר והם יכולים עדיין גם לראות מה קורה בקרון של האחר ,אבל משהו בתמונת הקרון השני נמחק, כי כשהחלונות כבר לא בדיוק זה מול זה כבר רואים פחות ופחות מה קורה בפנים, בתוך הקרון האחר.
והרכבות ממשיכות להאיץ ועתה החלונות כבר לא זה מול זה, ושני האנשים שכבר מתחילים להתגעגע מוציאים את פלג גופם העליון מחלון הקרון, מטים אותו החוצה ומתבוננים זה בזה, מנפנפים בידיהם, קוראים זה לזה קריאות אהבה וגעגועים או צועקים קריאות של כעס ומשטמה. ככל שהרכבות מתרחקות הם כבר שומעים פחות ופחות את הקולות. הם עדיין יכולים לראות זה את דמותו של זה אבל הם כבר שכחו מה קורה בתוך הקרון האחר.
הם מצטערים שזה קורה
אם הדברים היו תלויים בהם ( כך הם חושבים) הם היו רוצים להיות שוב ביחד כמו קודם, זה מול זה, חלון מול חלון. אבל לא הם נוהגים בקטר. מישהו אחר מחליט מתי ללחוץ על דוושת הגז ולהאיץ . מישהו, אלמוני, נהג קטר שהם אפילו אינם יודעים את שמו או את תבנית פניו , מחליט בשבילם....והנהג הזה יכול להיות אדם אחר , או נסיבות החיים , או האופי שלהם, או הגנים עימם הם נולדו או תבניות נוף מולדתם , שהן כל כך שונות או אולי רק לבבותיהם שפועמים בקצב אחר....
לפעמים, אבל רק לפעמים, וזה נדיר כל כך, מישהו מחליט לעשות מעשה,
לקפוץ למשל מהקרון שלו אל הקרון של האחר, כדי להיות יחד איתו,
אבל האם גם אז ישמר הקסם? כי הרי עתה הם ביחד באותו קרון ושוב אינם יכולים להתבונן ממרחק זה אל תוך עולמו של האחר.
האם ישכילו להתבונן יחד פנימה אל הקרון שבו הם נמצאים ולהתחיל לקשט אותו?
או אולי ימצאו חדווה בהתבוננות משותפת החוצה על הנופים שחולפים מול החלון
אל הפרות הרועות באחו, היערות, השמיים הכחולים השמש שזורחת בחוץ. האם גם אז ירגישו שהם כל כך ביחד כפי שהרגישו אז כאשר הביטו זה בזה פעם, כאשר כל אחד היה ברכבת אחרת, בקרון אחר?
לפעמים מישהו או אולי שניהם, יחליט שהוא לא מוכן להסכים למצב הזה, מצב בו שני הקטרים נוסעים במהירויות שונות, ואז הוא הולך לעבר הקטר ומבקש מהנהג להאיט או אולי אפילו משתלט על כסא הנהג ונוהג את הקטר בעצמו. האם זה אפשרי? אולי, אבל כדי שיהיה בכך טעם, לא די בכך שמישהו משתלט על כסאו של נהג הקטר. זה צריך לקרות בשני הקטרים וזה גם צריך לקרות באותו זמן.
גם אם זה קורה לפעמים, גם אם קורה משהו שמאפשר לשתי הרכבות להמשיך להתגלגל במקביל , ויחדיו, ובאותה מהירות , ולהמשיך בכך זמן רב ......
זה כבר לא אותו דבר. זה לא כמו קודם.
כי עכשיו או ששני האנשים כבר נמצאים בקרון אחד
או ששניהם צריכים להיות בכסא הקטר
ואז כבר אין להם זמן כמעט להציץ החוצה אל חלון הרכבת השניה
כדי לראות מישהו שמחייך אליהם כדי שיוכלו לחייך אליו חזרה
ולהרגיש ולו לרגע
שאינם לבד בעולם.
להרגיש כפי שהרגישו אז
באותן רגעים של חסד
כשהחלונות היו כל כך חופפים ולכל אחד מהם היו שני עולמות, שני קרונות מלאי חפצי חן. אז כשהם יכלו להרגיש, גם - אם הייתה זו אולי אשליה - שכאלו שני הקרונות שייכים לשניהם...ולכן עולמם רחב יותר וגדול ויפה בהרבה.
אבל תחושת היחד הקסומה ההיא חלפה . הרכבות כבר לא נוסעות במקביל
ועתה הם רק יכולים להסתכל ברכבת השניה שמתרחקת ומתרחקת
מנסים להמציא בדמיונם מה קורה בתוך הקרון ההוא שכבר אינם יכולים לראותו.
אבל ככל שיתאמצו, אין להם עתה יכולת לראות ולדעת מה קורה בקרון של האחר.
כל שנשאר הוא כח הדמיון וזה כנראה לא מספיק....
ושתי הרכבות מתרחקות זו מזו. כבר לא רואים מה קורה בתוך הקרון האחר
כבר לא רואים את האיש שהיה שם מחייך
כבר לא רואים כמעט את הרכבת השניה
עוד רגע קט אפשר עדיין לראות שם במרחק, יד קטנה מנופפת לשלום
ואחר כך הרכבת נעלמת וגם היד...
במשך זמן מה עוד שומעים אותה מתגלגלת לה על הפסים הרחוקים. שומעים מידי פעם את צפירת הקטר השני מעבר לאופק וניזכרים, אבל הקולות הולכים ונחלשים ובסוף כל מה שעדיין אפשר לשמוע זה את הדממה.
ואחר כך הכל נעלם ונשארים רק הזכרונות
זכרונות של עדנה ויופי או זכרונות שיש בהם הרבה כאב וכעסים...
ואחר כך
גם הזכרונות האלה מתעמעמים להם
עד שהם נגוזים ומתפוגגים להם
בסוף נשארים תמיד לבד
כמו בהתחלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
